ספר יסודי התורה · פרק מ״א

והנה כל המצות נחלקות לשתי מחלקות גדולות, מצות שבין אדם למקום, ומצות שבין אדם לחברו. ואלה שבין אדם לחברו הטעם בכלן מבואר, והוא שהן להצלחת הצבור והיחיד, ע"י תיקון המדות, וע"י שיהיה כל אחד נוהג עם חברו בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים, והחוטא עונו ישא, וכל עם ישמעו וייראו. ואמנם המצות שבין אדם למקום רובן לשמירת הריליגיאן כלומר כדי שיזכרו את האלהים, ותהי' יראתו על פניהם, ולא ישכחוהו (אשר זה הוא המכוון הכללי לכל ריליגיאן שבעולם) ונוסף על זה כדי שיהיה כל העם במדרגת הכהנים אצל שאר אומות, מופרשים ומקדשים בחקים פרטיים, ומתוך כך יגבה לבם ותתרומם נפשם באמונת היותם עם סגלה ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולא יתערבו בשאר העמים ע"א, ולא ילמדו ממעשיהם, אבל ידבקו כל ימיהם באלהיהם ובדרכיו הישרים והקדושים. ומלבד זה יש במצות האלה תועלת גדולה לתקון המדות, אם דרך כלל משני הצדדים שהזכרתי למעלה (סי' ל"ז), ואם דרך פרט כמו שיתבאר.