ספר יסודי התורה · פרק ל״ב

ומן הטעם הזה ג"כ היא מצות עגלה ערופה, לא למען יתגלה מי הוא הרוצח (כדעת הרמב"ם, מורה ה"ג פ' מ'), אלא לשתי כוונות. האחת לחזק האמונה הזאת שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו, ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא נגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שלתקף אמונתם בענש המגיע לארץ לדם אשר שופך בה לא יבואו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אע"פ שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר, היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו שימצא הרוצח.