ספר יסודי התורה · פרק כ״ט, א׳

וקרוב לזה הוא ג"כ ענין הצווי להכרית את עמלק, עם האזהרה לא תשכח, וכל זה אינו אלא להתעיב בעיני ישראל מעשה הרמיה כמו שיהיה מעשה עמלק, כי לא היה לו דין ודברים עם ישראל, והם לא קרבו אליו להלחם בו, והוא בא להם מאחריהם, וישראל היו אז עיפים ויגעים, ועמלק בלא חמלה ובלא יראת אלקים הרג הנחשלים שבהם. לפיכך אחר שהזהיר על המרמה במדה ובמשקל, וחתם ואמר. כי תועבת ה' כל עושה עול, הזכיר ענין עמלק, שגם הוא עשה עול ותרמית, ופירש גנות מעשהו ואמר אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים, והעמיד אותו לאות ולמופת לבני רמיה וצוהל הכריתו בלא שכחה והתרשלות. ומזה ילמדו כמה הוא מתועב לפני האל כל בוגד בגד, ומה חמור העונש אשר יגיעהו מאת ה'. והנה גם הצווי הזה אין ספק שלא עשה בלב ישראל שום רושם מתנגד לתקון המדות, אבל בהפך הועיל להם להרחיקם מן המעשים המגונים, בראותם כמה האל שונא אותם, ומעניש עושיהם.