התורה לא צותה על האמונה, כי כבר היו ישראל מאמינים מימי אברהם והלאה, ואם לא היו מאמינים לא היה הצווי על האמונה מועיל להם. אבל נותן התורה יתברך הוסיף אומץ לאמונת ההשגחה ע"י מה שהראה להם במצרים, שהכה את נוגשיהם מכות גדולות, ואת ישראל הנאנחים והנאנקים תחת ידם הציל, והוציא אותם לחירות עולם ומשה בכל דבריו אל עמו תוקע תמיד יתדו על השגחת השם לתת לאיש כדרכיו וכפי מעלליו, והוא מצוה להזכיר לזרענו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולעמו, והעמיד חג המצות וקדוש הבכורות זכר ליציאת מצרים. והנה השכר והעונש המיועדים בתורה הם בין על מצות שבין אדם לחברו ובין על מצות שבין אדם למקום ולפיכך היסוד הזה הוא אמצעי מועיל לתקון המדות ולשמירת הריליגיאן יחדו.
ספר יסודי התורה · פרק כ״ו
1 קטעים, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Sefer Yesodei haTorah, Lemberg, 1880
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ספר יסודי התורה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.