ספר ההגיון · פרק א׳, ד׳

ד כְּלָל הַמְּצִיאֻיּוֹת יִתְחַלֵּק לִשְׁנֵי חֲלָקִים. הָרִאשׁוֹן: מֻרְגָּשׁ אוֹ מוּחָשׁ; וְהַשֵּׁנִי: מֻשְׂכָּל. הַמֻּרְגָּשׁ הוּא שֶׁמֻּשָּׂג מִן אַחַד הַחוּשִׁים; הַמֻּשְׂכָּל הוּא אֲשֶׁר יְדַמֵּהוּ הַשֵּׂכֶל בְּדִמְיוֹנוֹ, אַךְ אֵין מְצִיאוּתוֹ כֵּן חוּץ מִמֶּנּוּ, וִיחֻלַּק גַּם הוּא לִשְׁנַיִם, הָאֶחָד מֻפְרָד וְהָאֶחָד מְדֻמֶּה. פֵּרוּשׁוֹ: הַמּוּחָשׁ הוּא, דֶּרֶךְ מָשָׁל, הָאֶבֶן וְהָעֵץ, שֶׁרוֹאִים אוֹתוֹ בְחוּשׁ; וְהַמֻּשְׂכָּל - כְּגוֹן הַחָכְמָה, הַזִּכָּרוֹן, הַגְּבוּרָה, שֶׁהֵם דְּבָרִים שֶׁמַּשְׂכִּילִים וּמְצַיְּרִים אוֹתָם בַּשֵּׂכֶל, אַךְ אֵין הַחוּשׁ רוֹאֶה אוֹתָם.