אורות התורה · פרק ב׳, ד׳

אֶחָד מֵהַדְּרָכִים שֶׁל עֵסֶק הַתּוֹרָה לִשְׁמָהּ הוּא, לְהַעֲשִׁיר אֶת כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּכֹחוֹת רוּחָנִיִּים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁמִּתְרַבֶּה אוֹר הַתּוֹרָה, וְעִמָּהּ חִבָּתָהּ וּכְבוֹדָהּ, בְּלֵב אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, הֲרֵי הַכֹּחַ הַיְסוֹדִי שֶׁל הָאֻמָּה מִתְחַזֵּק וּמִתְאַמֵּץ, וְהַנְּשָׁמָה הַפְּרָטִית שֶׁל זֶה הָאִישׁ, הַפּוֹעֵל בְּרָכָה כְּלָלִית זוֹ, הִיא מִצַּד עַצְמָהּ גַּם כֵּן מִתְגַּדֶּלֶת וּמִתְהַדֶּרֶת, מִשְׁתַּלֶּמֶת וּמִתְפָּאֶרֶת בַּעֲנָפִים רַבִּים וְרַעֲנָנִים, וּמְשַׁלַּחַת שָׁרָשִׁים רַבִּים וְאַדִּירִים, וּמִשְׁתָּרֶשֶׁת עַל יָדָם בְּשָׁרְשֵׁי עֵץ הַחַיִּים הָאֲמִתִּיִּים, שֶׁכְּפִי טָהֳרָתָהּ וּגְבוּרָתָהּ תַּכִּיר וְתָחוּשׁ אֶת עֹמֶק נֹעַם טַעֲמָם שֶׁל הַחַיִּים הַמְאֻשָּׁרִים הַלָּלוּ. "וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים, דוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים".