אגרות צפון · פרק ז׳, ב׳

- בעוד אשר מין האנושי נמסר אל החנוך על ידי הנסיון, להכיר וללמוד ולדעת את ה' ואת עצמותו ע"י מנת גורלו, הואיל ה' להוציא לפועל ולכונן את מטרת החנוך הזאת ע"י יסוד מוסד מיוחד לתכליתו. אחרי אשר הסירו את ה' מהסתפח בנחלת החיים והטבע, וימצאו את מקור החיים רק בקנין ומטרתו "בהנאה", בחשבם כי החיים המה תוצאות-רבוי תאוות האדם ונטיותיו, והטבע היא תוצאת אלילים רבים, אז יופיע בעולם גוי אחד בקרב לאומים, אשר ע"י מנת גורלו וחייו הוכיח לעיני כל, כי ה' היחיד הוא מקור החיים האחד, וכי מלאת רצונו היא תכלית החיים האחת, אין זולתה. וגלוי הרצון הזה התחדש בקרב העם ההוא, להיות לו למרכז האחדות. לזאת נדרש היה עם בזה, אשר דל חלקו בחיים וחסר הקנינים, אשר יתר האנשים העפילו על ידם עלות מעלה בגודל עוזם וחוסן תפארתם בחיים. למראית עין ראינו את העם הזה כאלו כלה ונפסד חלילה בין לאומים רבים גדולים ועצומים ממנו, ורק נשא מה' אלקיו לבדו, ובנצחונותיו על כל הקמים עליו התגלה ה' בלי אמצעי בתור: בורא, שופט ואדון, בטבע ובתולדות בני אדם,