ויש לך לדעת, כי אלו שני הקצוות הם זה כנגד זה. דמיון זה, מתחילה ראה דגל ראובן, שהוא הבכור (בראשית לה, כג), והוא התחלת ישראל, ושייך בזה קצה. ועתה ראה דגל דן, שהוא קצה, שהוא בסוף ושלימות ישראל. ויש לישראל בחינה מיוחדת מצד התחלתם, ובחינה מיוחדת מצד השלימות, וכל אחד שייך בו קללה, ושייך בו גם כן* ברכה. והברכה אשר נאמרה כאן כולה הוא על ענין זה. ולכך התחיל לומר (במדבר כג, יט) "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה". כי בלק היה חושב כי אפשר שיגיע שנוי לברכה מצד אחר כמו שאמרנו, ולכך אמר "לא איש אל ויכזב וגו'". כלומר, כי אין שנוי אצל השם יתברך מצד עצמו, כי "לא איש אל ויכזב וגו'". "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כג, כ), כלומר באולי תאמר כי השנוי הוא מצד המקבלים, ואפשר שיהיה בהם שנוי, אף כי אין כאן השנוי מצד השם יתברך. דבר זה אינו, כי אין שנוי בהם, ולכך אמר "וברך ולא אשיבנה". ולמה זה, ועל זה אמר (שם שם כא) "כי לא ראה און ביעקב ולא ראה עמל בישראל". ולכך אף מצד המקבל אין כאן שנוי.
נצח ישראל · פרק נ״ח, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Netzach Yisrael, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 1997
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך נצח ישראל, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.