נצח ישראל · פרק מ״ט, ג׳

ועתה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו (ירמיה ז, יב), בו שלטו ערלים, בו נכנסו טמאים, נתנו אותו* שממה בחמודותיו, לאל זר, הבלי הגוים כבדוהו. ולקדישין עליונים חלקו בהם דינין; אלו נהרגין, ואלו נשרפין, גם אלו הלוקין והגולין, זה ימים ועידן עדנין. גם שם לא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, לא נתנו להם אדמה טמאה לשבת ולנחלה*, ויתהלכו מגוי אל גוי. לא היה אומה ולשון אשר לא עלה עולם עליהם, עד כי השביעו נפשו* מהם, והיה להם לזרא, ותקיא נפשם גם אותם, ובזה הלכו מדחי אל דחי, ונדחו עד קצה השמים. ועתה אם בריאה יברא ה', שמים וארץ חדשה, אין לנו לשבת ומקום לנוח, עד* אל אשר בשם "בני אל חי" (הושע ב, א) נקראו, אומרים (ר' ישעיה נב, יא) "סורו סורו טמא אל תגעו". בשבתם אתם נתנו עליהם חוקים חדשים, מקרוב באו. הלא בתורת משה עבד ה' [כתיב] לשום לבניו פאר על ראשם לכבוד ולתפארת, ונגד לבם חותם הקודש, ובבגדיהם צבע כסא הכבוד, והכל לפאר ולהדר ולרומם הוד מיחדיו ומעידיו. ועתה אם תורה חדשה ניתן על ידי זרים, לשום תחת פאר התפילין כובע כרום זולת, ותחת חותם קודש* נגד לב - חותם זר מגונה, ותחת יקר כבוד, בעטיפות אבל על שפם יעטה. הלא אם כל האגמים דיו, וכל קני הים קולמסין, וכל שמים יריעות, וכל בני אדם סופרים, לא יספיקו לכתוב התלאות והצרות המשונות יוצאים חוץ לטבע ומנהגו של עולם אשר עברו על עם ה'.