וביאור ענין זה מה שאמר כי 'שית אלפא שני הוי עלמא וחד חריב', וזה כי הדעת מחייב שיהיה השם יתברך לבדו בעולמו, וזהו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". כי אם העולם נוהג בהנהגתו לעולם, היה הוא יתברך מצטרף אל הנמצאים תמיד, והוא יתברך נבדל מכל נמצאים. ואף שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים במה שהוא סבה ועלת הנמצאים, מכל מקום הוא נבדל מהם גם כן. ולפיכך במה שהוא סבה להם - מנהיג אותם, ונותן להם הויה. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם - הוא נשגב לבדו, ולא נמצאו הנבראים. ולפיכך 'וחד חרב', שנאמר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא", שיהיה הוא יתברך בלבד, ואין נמצא אתו שום מציאות. ועוד*, כי הוא יתברך עלה לנמצאים, והם עלולים, אם היה העלול נמצא תמיד - היה משתוה אליו העלול, שיהיה נמצא תמיד כמו העלה, ואין כאן מקום זה כלל לבאר. לכך, במה שהוא יתברך מצטרף אל הנמצאים, נמצאו הנמצאים בהויותן. ובמה שהוא יתברך נבדל מהם, יש כאן שביתה מהם. לכך שית אלפי שני הוי עלמא, במה שהוא מצטרף אל הנמצאים. וחד חרוב, הוא אלף השביעי, וזהו מצד שהוא נבדל מן הנמצאים.
נצח ישראל · פרק כ״ז, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Netzach Yisrael, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 1997
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך נצח ישראל, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.