ובפרק קמא דתענית (ה.) אמר ליה רב יצחק מהו דכתיב (ירמיה ב, יג) "כי שתים רעות עשה עמי", תרתין הוא דהוי, עשרים ותרתין שבוקו להו, הכי אמר רבי יוחנן, אחת שהיא שקולה כשתים, ומאי ניהו, עבודה זרה, דכתיב (שם) "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים", וכתיב (ר' שם שם י-יא) "כי עברו וראו איי כתיים וראו וקדר שלחו והתבוננו מאד ההימר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל". תנא, כותיים עובדים לאש, וקדרים עובדים למים, ואף על גב שיודעים שהמים מכבין האש לא המירו אלקיהם, "ועמי המיר כבוד בלא יועיל", עד כאן. וביאור ענין זה, כי האדם בוחר לו אלהות אשר ידמה אשר הוא לחלקו. כי יש אומה אשר חושבת בדעתה שהיא לחלק האש. ולכך כל אומה בחרה לאלהות כפי אשר במחשבתה אשר היא לחלקו. ואף כי יודעים כי יש כח יותר חשוב שגובר על הכח אשר הוא לחלק שלו, וסוף סוף כאשר במחשבתם שהם לחלק אותו כח, אין ממירין אותו. וישראל, שהם לחלק השם יתברך, כאשר אמר הכתוב בכמה מקומות, והוא יתברך מושל על כל, והמירו את כבודו בלא יועיל, אשר הם אינם לחלקן של ישראל. הרי שתים רעות; כי אינם רק לחלק השם יתברך, והמירו אותו בלא יועיל:
נצח ישראל · פרק ב׳, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Netzach Yisrael, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 1997
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך נצח ישראל, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.