כתב הרמב"ם ז"ל פ"ב מה' דעות חולי הגוף טועמים המר למתוק ומתוק למר ויש מן החולאים מי שמתאוה ותאב למאכלות שאינם ראוים לאכילה כגון העפר והפחם ושונא המאכלות הטובות כגון הפת והבשר הכל לפי רוב החולי כך בני אדם שנפשותיהם חולות מתאוים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבדה עליהם למאד לפי חליים וכן ישעיה אומר באנשים הללו אוי האומרים לרע טוב ולטוב רע עכ"ל. ובזה יובן אצלי פסוק נואף אשה חסר משחית נפשו הוא יעשנה הכונה מי שנואף אשה הוא חסר לב בדרך אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ואם יאמור הרשע הזה שהעבירה טובה משום שטועם ממנה אמור לו משחית נפשו הוא יעשנה כלומר השחתת נפשו גורם ועושה שהדבר המר ישים לו למתוק משום שחולי הנפש מתאוה ותאב הדברים הרעים כמו שהקדמתי. עוד י"ל כדחז"ל אין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ושמעתי משם ר' שמואל יפה ז"ל שמקשה שכיון שהוא שוטה בשעת העבירה למה נענש שהשוטה אין בו עון אשר חטא משום שאינו עושה מדעתו והשיב הרב הנז' ז"ל שמענישים לו בעבור שהוא גרם והביא עליו השטות הזה שכיון שגמר בדעתו לעשות העבירה נכנס בו רוח שטות ויראה שהמאמר ושאלת הרב ותשובתו רמוז בפסוק אמרנואף אשה חסר לב משום דאין אדם חוטא אא"כ נכנס בו רוח שטות ועכשיו שואל משחית נפשו למה שמאחר שהוא שוטה למה משחית נפשו עם מה שעשה שהרי היה שלא מדעתו ותירץ הוא יעשנה כלומר טעם העונש שמקבל משום שהוא יעשנה השטות ועשה רעה לצאת מדעתו ועל זה מענישים אותו. ובזה יובן פסוק דסמיך ליה נגע וקלון ימצא וחרפתו לא תמחה כלו' נגע וקלון ימצא מהעבירה שעשה לפני הקב"ה וחרפתו לא תמחה לפני הבריות דמחזיקים לו לשוטה בראות' שעשה העבירה ואין אדם חוטא אא"כ כו' ויחזיקו אותו לשוטה גם לשאר דברים באומרם כיון שנכשל באשת איש הוא שוטה רשע וגס רוח וכאומרם ז"ל כל מי שיש לו גסות הרוח לסוף נכשל באשת איש. עוד י"ל במה שפי' המפרשים ז"ל בפסוק אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה שהוא קרי וכתיב נפשי נפשו והענין ידוע שאין האדם יכול לישבע בנפשו משום שאינה שלו אלא מהקב"ה והוא אינו שולט בה כמ"ש החסיד בעל ר"ח ז"ל לזה אמר אשר לא נשא לשוא לישבע על נפשו באומרו נפשי הוא ח"ו אלא נפשו של הקב"ה היא ואין לו רשות לישבע בה ע"כ לזה אמר כאן נואף אשה חסר לב ואם אמור יאמר הרשע שמה שמשחית הוא נפשו ומאחר שנפשו הוא ע"כ יכול לעשות מה שירצה אמור לו וכי הוא יעשנה והלא הקב"ה עשה אותה ואין לו רשות לשחתה משום שאינה שלו אלא היא מהקב"ה:
מדרש האתמרי · פרק ו׳, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
