עי"ל שידוע שמהמצוה נברא מלאך להליץ בעדו וזהו שכר מצוה המצוה עצמה ומן העבירה נברא שטן וזהו ושכר עבירה עבירה שהשטן עצמו שעשה עומד לנגדו ומה שנקט שכר בעבירה לרמוז שאם עשה תשובה מקבל שכר על אותה עבירה משום שהעבירות נעשים לו כזכיות ואדרבא בעבור אותה עבירה הוא גדול מצדיק גמור בהיות שטעם טעם העבירה ופרוש ממנה ונמצא שמקבל שכר על העבירה ולרמוז לזה הטיל לשון שכר ולא עונש ודוק. עוד יש לדקדק דלמה לא אמר ל' ריצה בעבירה כשם שאמר גבי מצוה הוי רץ למצוה קלה דהול"ל ורץ מן העבירה אמנם י"ל דבשלמא היצר שהולך אחר האדם תמיד ללוכדו אמר ובורח משום שהוא מבקש לך ובא אחריך לכן אמר ובורח כדי שלא ישיג אותך והצל עצמך בבית המדרש אבל המצות והתורה אינן חוזרים אחר האדם אלא האדם צריך לחפש ולהלוך אחריהם להשיגם כדכתיב אם תבקשנה ככסף כו' אז תבין יראת ה' וכדרך אם יום יעזבני יומים אעזבך באופן שצריך האדם לחפש אחריו ולכן נקט במצוה הוי רץ שהוא לשון שצריך לרוץ אחר דבר מה להשיג אותו:
מדרש האתמרי · פרק ל׳, ל״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Warsaw, 1901
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש האתמרי, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.