מדרש האתמרי · פרק א׳, ד׳

ברור כשמש שאין האדם נשלם בין בשלמות הגוף בין בשלמות הנפש כי אם במציאות זווגו מוצא שלמות לגופו לפי שמקודם היה חצי גוף כאמרם ז"ל גברא בלא איתתא פלגא גופא ועוד לו אשר השלים שמם כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם שמקודם היה חסר משם אדם. גם מוצא שלמות הנפש אשר ע"י עזר האשה יכול הוא לעסוק בתורה ובמצות בהיותו פנוי מטרחי הכנת המזונות והדברים השייכים לו ומצילתו מחודי חרב חדה מפתוי היצר המטנף הבית והכלים ונמצא שבהצטרפות יחד הדברים אשר האשה גורמת לאדם שמצילה אותו מן החטא ובזה יכול האדם לעסוק בתורה דכתיב האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני כו' גורם האדם לעלות למעלות העליונות. ובהיות שהאדם עם אשתו מתעלה כ"כ זהו הטעם שמקלל הקב"ה למאחרים המצוה הזאת כמאמרם ז"ל במס' קדושין פ"ק אמר רבה וכן תנא דבי ר' ישמעאל עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה כיון שהגיעו כ' שנים ולא נשא אומר תיפח עצמותיו של אותו אדם ע"כ. ויש לדקדק אומרו יושב הקב"ה ומצפה לאדם דמלת יושב אך למותר דהול"ל עד כ' שנה הקב"ה מצפה לאדם ועוד ראוי לידע דלמה קפיד הקב"ה כ"כ באיחור המצוה הזאת עד שאמרו בזוה"ק שלא הכניסו לבן עזאי כמה שנים למתיבתא דרקיעא על אלא נשא אשה אע"פ שנפשו חשקה בתורה בתורה גם ראוי לשים לב דלמה מקלל לו עצמותיו יותר מן שאר האברים: