מדבר שור · פרק ח׳, ו׳

והנה התקיעה היא רומזת נגד עצם השכל הזך, שבהאיר אורו ינוסו הצללים של התאוות והדעות הרעות. אבל כשבא זה השכל להזדקק למעשים, להרים את האדם ממצבו השפל שהי' נמשך אחר יצרו בדעותיו ובמעשיו, אז יתראה רק מעט מעט, ועל כל פרט יתגלה להאיר עליו אור התיקון. ויען שהתקיעה רומזת לשכל הפשוט שמשקיף על היושר בכח אחד, על כן כשהוא בא לתקן בפרטיות, אז אם הוא שלם בשכלו וכל השקפתו אינה כי אם על המעשים להכיר עד כמה טעה ולחזור בו, אז אין צריך עיכוב ואריכות כלל, כי תיכף יכיר כל מעשה שאינו הוגן ומיד הוא מתחרט ומסכים בשכלו לסור ממנו. אבל אם הוא צריך לתקן גם טעותו בשכל, אז הוא צריך להתעכב מעט כדי להתבונן בכל טענה של היצה"ר, ולהבין שקרותה. וזהו ענין השברים והתרועה. השברים נגד האובדים בארץ בדעות רעות ורוח שטות המביא לידי עבירה, והוא מתדמה קצת לתקיעה, אבל אי אפשר לו שיהי' אחד כתקיעה כי השכל האמיתי אחד הוא ואין קצתו סותר את קצתו, וכדכתיב: "משפטי ד' אמת צדקו יחדו", שבקיבוצם צדקו ומתאימים הם, אבל השכל הכוזב הוא מחובר מחלקים, מתהפך לכמה גוונים כפי נטיית שקרותו פעם בכה ופעם בכה. על כן צריך גניח ויליל, ומתחילה שברים לברר הדעות, ואחר כך יליל לבירור המעשים.