מדבר שור · פרק ח׳, ג׳

והנה אשור הוא לשון הבטה והשקפה, וארץ אשור הכונה לרמוז על הגלות של טעות השכל, שהאמונה רופפת אצלו בהשגחה וחסרון בטחון וכיוצא בזה, או זלזול הורים ומורים מפני מיעוט יקרת התורה בנפשו, וכל זה בא רק מפני שטרדות עולם הזה והבליו משכחים ממנו את האמת. וארץ מצרים נקראת הגלות של תאוות עולם הזה, כי מצרים היא ערות הארץ ומקור התאוות והחומריות כולן. והנה כל זמן שהאור הקדוש הפנימי אינו מאיר בפועל, אז יש מקום לאותן הגליות של ארץ מצרים וארץ אשור לשלוט, אף שבראש השנה תוקעים בשופר בכל שנה ומתעוררת קדושת הכח הפנימי, אבל אין זה כי אם בחלק פרטי, וכל אחד יזכה בחלקו לתקן על ידי האור הזה כל השנה כולה. אבל כשיהי' רצון השם יתברך לקבץ פזורינו אז "יתקע בשופר גדול", והכונה שכמו שפעולת שופר של ראש השנה היא להוציא מהכח אל הפועל קדושה חלקית מהקדושה הצפונה בנפש הישראלית, לעתיד לבוא תהי' הפעולה כללית, וכל הקדושה הצפונה שבנפשותיהן של ישראל תאיר בכל עוזה ותקפה. וממילא כל התועים בדעות רעות ישובו מטעותם, וכל הנדחים אחרי תאוות רעות יתגברו בנקל על יצרם, ויכירו וידעו בשכלם ויחפצו בכל לבבם ורצונם להיות נכנעים לפני השם יתברך ולהתענג בהדר נועמו. והנה דייק ואמר: "בהר הקודש בירושלם" אף שידענו שהר הקודש הוא בירושלים, אלא שהוא מכוון נגד מה שאמר: "האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים", שכפי מה שביארנו הוא מכוון נגד הנדחים מצד התאוה ושרירות הלב ומצד הדעות הרעות והטעיות. כי חז"ל אמרו בבראשית רבא על הפסוק: "ד' יראה" ששם בן נח קרא שם המקום שלם, ואברהם אבינו עליו השלום קראו יראה, וצירף הקב"ה את שני שמותיהם וקראה ירושלים. והכונה שיש שני מיני שלמיות: השלמות האחת שיהי' שלם בדעות ואמונות האמתיות, והשנית שיהי' שלם במדותיו לעמוד נגד יצר הרע.