מדבר שור · פרק ד׳, ג׳

ובדברינו נבין דברי חכמים וחדותם, שתמהו רבים על לשון סדר הגדה של פסח: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו", ומה בצע בקרבתינו לפני הר סיני זולת קבלת התורה. אבל עפ"ד נבין, כי הקב"ה במה שירד על סיני השפיל קדושת הענינים הגדולים באופן שיוכלו ישראל לקבל, אבל זאת ההשפלה לא היתה כ"א על חלק הראוי לפי ערכם של עכשו. אבל בכח התורה ניתן עז ותעצומות לבא לרוממות המעלה שתהי' לע"ל, וזה לא הי' אפשר להיות נשפל עכשיו להם, וע"ז הי' צריך משרע"ה להיות עולה אל ד', ועל ידו נתקשרו בתורת אמת שהיא חיי עולם ליום שכולו ארוך. א"כ "אלו קרבנו לפני הר סיני", וענין הקירוב הוא מה ששם בטבע נפשותינו להיות קרובים לאותה הקדושה שהשרה על סיני, וקרב אותנו ג"כ, כי אע"פ שירדה הקדושה כמה מעלות עכ"ז היו צריכים להיות נקרבים ע"י הכנת ההתקדשות של שלשת ימי הגבלה, ועי"ז זכינו לתורה כפי המצב הראוי לעוה"ז, ג"כ דיינו כי ממנה אחרית ותקוה לשכר הנצחי ג"כ. אך האב הרחום ב"ה הגדיל תורה והאדירה, שנתן לנו את התורה האמיתית הפנימית, שקשר קדושת התורה של עכשיו בחוברת שעי"ז נזכה לאותה התורה העליונה שתתגלה לע"ל שהיא פנימיות התורה של עכשיו, וע"ז הי' צריך עליית משרע"ה. ע"כ כשסדרו במשנה סדר הקבלה כדי לאמת לנו ענין תורה שבע"פ למען נלך בדרכי השי"ת ע"פ התורה, לא דיבר כ"א על התורה המושגת לנו עכשיו, ואמר: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע", ולא כתוב שמה משה קבל את התורה מסיני, דהתורה משמע המיומנת שבתורה כמו "העולה - עולה ראשונה" ו"הירך - המיומנת שבירך". שהתורה הפנימית שתהי' גלויה לע"ל, זאת קבל מצד עלייתו אל ד', וענין הקבלה מסיני היינו ע"י הורדת הענינים למטה זה הי' רק כפי הצורך לתיקון העולם עד זמן התיקון הראשון, ע"כ אמר תורה, בלא ה' הידיעה. ובהגדה אמר: "אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", התורה העיקרית, שעל ידי שמירת התורה כפי שהיא בערכנו הנוכחי נזכה לה לע"ל, שכבר שפרה לנו נחלתנו וזיכה אותנו גם בה. ובזה נבין טעם בקשת ישראל: "דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות", "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ועתה למה נמות", ושאלו רבים הלא דבריהם סותרים זא"ז, כי אמרו שראו כי ידבר אלהים את האדם וחי, ולמה יראו שימותו. גם על עיקר בקשתם יש להתבונן כפי מה שהעירו חז"ל וכי לא יפה שומע מפי רב משומע מפי תלמיד, והכתוב מעיד שאמר השי"ת למשה: "היטיבו כל אשר דברו", ומה טובה היתה בזה שבחרו במעלה פחותה אחרי היותם מוכנים למעלה עליונה נשגבת. אבל ישראל היו חרדים מדבר אחר גדול מאד, כי הם ידעו כי השגתם זאת אינה מגעת עד עומקה של תורה כפי עומק תכליתה שיהי' לע"ל, ע"כ חרדו, כי אם יהיו המקבלים את התורה הם בעצמם ולא באמצעות משה רבינו ע"ה, וזה ידעו שאין להם שום מבוא בהתורה הצפונה שתתגלה לע"ל, א"כ כשיהי' צריך לע"ל לקבל פנימיות התורה יהי' צריך קבלה חדשה, וחרדו מי יודע אם יזכו לה שמא יגרום החטא וירדו ממעלתם. ורצו שתהי' בעת מתן תורה קבלה שלמה וזכי' גמורה בכל התורה כולה, גם התורה של עתיד לבא. וזה ידעו כי אי אפשר להם לעלות יותר ממעלתם, כי ימותו מקרבתם אל ד' יותר מדאי, כמו שהוזהרו ב"הגבל את ההר". ע"כ רצו שיהי' משה המקבל בעדם, והוא יזכה עבורם בכל התורה כולה, והם יקבלו כפי אפשרותם, ולע"ל שיהיו מוכנים לקבל יותר יקבלו על ידו יותר, אבל הקבלה כולה תהי' נגמרת בלא שום חסרון. אלא שמ"מ היתה תועלת גדולה במה שהוכנו הם לנבואה כפי מדרגתם, כדי שיתאמת להם ענין הנבואה גם מה שהוא נגד החק הטבעי בנבואה, כמו שהיתה נבואתם נגד חק הנבואה כמו כן יאמינו בנבואת משרע"ה, אע"פ שלענין קבלת התורה השלמה צריך דוקא אופן נבואה מגוונין דלא מתחזיין שהיא למעלה מחק הנבואה בטבע, אבל יכירו כמו שהיתה נבואתם נגד החק לפי ערכם, כך אפשר ומוכרח נבואת משרע"ה למעלה מהחק לפי ערכו. ע"כ אמרו: "הן הראנו ד' אלהינו את כבודו ואת גדלו כו"'לג למעלה מערכינו ולא היינו מוכנים לה כלל, "היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם", פי' גם הבלתי מוכן, "וחי", וכבר נשלמה אמונתינו בנפלאות בנבואה נגד החק הטבעי לה. "ועתה" אחרי שאנו יודעים שלמעלה ממדרגה זו שאנו עכשיו א"א לנו לעלות והתורה הצפונה עודה רחוקה ממנו, ואם נתעלה עוד הלא נמות, ואין זה התכלית, ולקבל חצי קבלה עד שלעתיד נצטרך לקבלה חדשה לא רצו כי בקשו שתהי' הקבלה שלמה. וביארו תועלת המעמד שנקבעה בם האמונה על הנבואה נגד חקה, "כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמנו ויחי", וידענו כי נעשה עמנו פלא, ובזה נבין שלפי רוממות מעלתך על מעלתינו יגדל הפלא למעלה. ואמרו: "קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ד' וגו' ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר וגו"', כי הדיבור יש בו שתי השקפות, השקפה האחת על עצם הדיבור מצד המדבר עצמו, והשקפה השני' מצד מי שמדבר אליו. ונראה כי מצד עצם המדבר אומר נקרא אמירה, כמו עשרה מאמרות שבהם נברא העולם שלא הי' עם מי שידבר ע"כ נקראו מאמרות, ובתורה שנתנה לישראל נקראו דברות, מפני שאנו משקיפים בהם מצד מי שידובר אליהם. והנה הורו שעיקר רצונם הוא שיקבל משה עבורם את כל התורה, גם מה שהוא למעלה מענינם, כדי שתהי' הקבלה שלמה, ואף שלא יוכלו כעת לקבלה ממנו, יקבלוה לע"ל, אבל כבר יזכה עבורם בה. והנה אמרו חז"ל על משרע"ה שנקרא איש האלהים "מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה האלהים", שמעלתו מצד עצמו היתה בגוונין דלא אתחזיין כפי ערך השגה הראויה לע"ל, ומצד זה השפיע על עצמו כח להוריד עז מבטחה לישראל, שיהיו בטוחים על התורה בשלמותה, ע"כ אמר הכתוב: "עיר גבורים עלה חכם, ויורד עז מבטחה", שעיקר עלייתו הי' כדי שיהיו בטוחים בלא ספק על קבלת כל התורה כולה. והנה כל אדם שמשיג איזו חכמה וכפי אותה ההשגה אפשר לו להבינה לזולתו, אין ליחס עליו שעוד הוא צריך להשפיע על עצמו מחכמתו כדי שישכילה לזולתו, כי בזה שקבל אותה, בזה עצמו ישפיעה לזולתו. אבל משה רבינו ע"ה שהיתה קבלתו התורה צפונה, ואי אפשר כלל להורידה בזה האופן לישראל, א"כ הי' צריך אחר קבלתו להיות נשפע מעצמו מכחו העליון כח פחות באופן שיוכל להורידה לישראל, והי' צריך להשפיע להם לא מצד הכח השופע אשר לו, כ"א מצד הכח שמקבל השפעה לעצמו מעצמו, ע"י אור ד' שעמו. ואמרו: "קרב אתה" בלשון זכר, "ושמע" לפי מעלתך, "את כל אשר יאמר ד' וגו "'בחי' האמירה שכביכול הוא רק מצד עצמו כי בערכינו אינה כ"א אמירה כמו מאמרות דבראשית, רק לנו תמציא התועלת, "ואת" בלשון נקבה שתהי' מושפע באופן פחות שנוכל לקבל, ו"תדבר אלינו את כל אשר ידבר ד "'בערך דיבור מה שמתיחס לנו שהיא התורה שאפשר להתקשר בה עכשו כפי המצב השפל. ע"כ אמר: "וישמע ד' את קול דבריכם בדברכם אלי"מ, וכן בדברי ד' "אשר דברו אליך", והוא ללא צורך לכאורה כי ידענו שאנו עוסקים במה שדברו אל משה. אלא שהיה בדיבורם שני ענינים, הא' מה שנראה מהחסרון שבקשו לדחות מעצמם השלמות, והב' שהוא פנימיות כונתם שרצו לזכות למעלה יותר גדולה כדי שיהי' המקבל את התורה משרע"ה ותהי' הקבלה כערכו. ע"כ אמר שהשי"ת הבוחן לבבות ידע שעיקר כונתם הי' לתלות הקבלה במשה כדי שתהי' קבלה שלמה, ע"כ אמר ששמע ד' בדברם אליו, ואמר: "שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך" היינו במה שרוצים לתלות בך, "היטיבו כל אשר דברו", שעשו לעצמם בזה טובה גדולה כדי שתהי' הקבלה בידם שלמה, כי תקבל כפי כחך, ומה שיוכלו יקבלו ממך.