מדבר שור · פרק ד׳, א׳

"ומשה עלה אל האלהים". במדרש: "מאי דכתיב: 'כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ', משל למלך שגזר על מלכותו, בני רומי לא ירדו לסוריא, ובני סוריא לא יעלו לרומי, לימים בקש המלך לישא אשה מסוריא, עמד וביטל הגזירה ואמר מכאן ואילך ירדו בני רומי לסוריא, ויעלו בני סוריא לרומי ואני אתחיל. כך כשברא הקב"ה את עולמו בתחילה אמר 'השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם', וכשבקש לתן תורה לעמו ישראל, אמר מכאן ואילך יעלו תחתונים אל עליונים וירדו העליונים אל התחתונים ואני ארד תחילה, דכתיב: 'וירד ד' על הר סיני', ואח"כ: 'ואל משה אמר עלה אל ד'', הוי: 'כל אשר חפץ ד' עשה בשמים ובארץ'. וראוי לבאר מה באו ללמדנו בכלל המאמר, ובפרט הכרח המשל, מה משמיענו מה שלא ידענו בלעדו. גם ראוי לתן ציור מהי ירידת העליונים ועליית התחתונים, אע"פ שמאד עמקו ענינים רמים הכמוסים בזה, מ"מ נתבונן כפי האפשר. נודע לנו כי לא כל אדם מוכן לנבואה, כמ"ש חז"ל: "אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכו'". ידענו שיש בטבע הנבואה ענין נשגב שאי אפשר מצד טבעו שיושפל אל נפש אשר מצבה בשפל, כי לא תוכלנה הנשגבות הללו לרדת כ"כ עד שתהיינה נתפסות בשכל איש אשר לא הרים שכלו עד הגבול שיוכל להשקיף ממנו אל הקדושות העליונות. אמנם גם זאת נדע כי טבע השכל האלקי כל זמן שהוא מורכב בחומר, להיות עכ"פ נוטה במושכליו להבינם ע"פ הדרכים שקרובים לעוה"ז, ע"כ אמרו חז"ל: "אבל לעוה"ב 'עין לא ראתה' וגו'. ועיי' בר"מ ה' תשובה שביאר טעם הדבר שאי אפשר לצייר כלל לבעל חומר ענין השכר המשולל מכל חומר, וכש"כ לדעת אמתת הענינים האלהיים, זולת ע"י משל ודמיון מענינו של חומר, זהו הגבול הטבעי לנבואה. ע"כ אמרו חז"ל בזוהר שאפילו נבואת האבות היתה גונין דלא מתחזיין ע"י גוונין דמתחזיין, שהשיגו הענינים העליונים ע"י סיוע משל מענינים הקרובים להם מצד היותם בחייהם בעוה"ז קשורים בגוף. אבל משרע"ה שהיתה נבואתו פנים אל פנים ופה אל פה, ראה גוונין דלא מתחזיין מצד עצמם, לא הוצרך להמשיל מענינים השפלים אליהם, רק באספקלריא המאירה ראה עומק אמתת זוהר הענינים העליונים מגאון ד' ושם כבודו ית', וזהו באמת למעלה מטבע השכל האנושי, אפילו בהעלותו. והנה ישראל לא היו מוכנים לנבואה כלל הגוי כולו, שאי אפשר לאומה כולה שתהיה מוכנת בטבע לנבואה, ומשרע"ה אף שגבר בהכנתו עד למעלה, עכ"ז עצם טבע השכל כ"ז שהוא קשור בחומר הוא הנותן שלא לעלות למעלה מכל משיגי החושים לגמרי. ונמצא שבשעת מתן תורה שאז נשלמה תכלית רוממות נבואתו של מש"ר ע"ה, נעשו שני דברים מפליאים נגד חוקי הטבע בענינים הנבואיים, וכ"ז מורה שאין שום דבר מחויב בערכו ית' רק הכל ברצונו, וכל החוקים המחויבים אינם כ"א מפני שרצונו ית' חייבם. והנה הכתוב אומר: "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". נראים הדברים שאופן נבואת ישראל למעלת הנבואה בעת מעמד מתן תורה, הי' מפני פלא גדול שעשה השי"ת בענין הדברים הנבואיים, שהוריד אותם כ"כ עד שהיו מושגים לישראל כפי מצבם. אבל נבואת מש"ר ע"ה שהיתה ג"כ למעלה מחק הטבעי של הנבואה, הכתוב מעיד: "ומשה עלה אל האלהים", לא שהשפיל עבורו את הענינים הגבוהים, כ"א העלה אותו אל מעלת ענין נבואתו באורח פלא נגד החק הטבעי לאותן הענינים. וטעם הדבר הי' כי תכלית התורה היא שיגיעו ישראל לסוף לאותה המעלה שזכה לה משה רבינו ע"ה. א"כ הי' צריך להכין הענינים הגדולים לתכלית זו העליונה שתהי' בסוף הימים, ע"כ הוכרח שיעלה למקום העליון ששם תהי' תכלית התורה. והי' צריך ג"כ לקבע אופן שיהיו אותן הענינים הנשגבים שמעותדים לבא לע"ל, מתקשרים באלה המעשים והלימודים שנעשה כעת בהיותינו בשפל המצב עדנה, ע"כ השפיל השי"ת הענינים האלהיים להכין אותם להתקשר בדברים שהם למטה מהם ויתפעלו על ידם. ע"כ למדו אותנו במשל על פסוק: "כל אשר חפץ ד' עשה", שנהי' נצולים מטעות המחייבים לחשוב שכל ענין הנבואה הוא בחיוב מצד הגעת האדם לזה השעור במעלה, א"כ א"א בה חילופי חוקים, ע"כ הורה שאמת הדבר שישנם חוקים לנבואה כן למעלה גם למטה, עד כמה תוכל להשפל, ועד כמה תרום, אבל אינם מטעם טבע החיוב אלא מצד גזירת מלך העליון ב"ה. ע"כ כשרצה ביטל את הגזירה, ועשה כל אשר חפץ בשמים, שהוריד הענינים הרוחניים להתלבש למטה מטבעם עד שהשכילום הבלתי מוכנים, ועשה רצונו בארץ, שהעלה נפש מש"ר בעודה קשורה בחומר הארצי למקום שאין החק נותן לעלות שמה כלל, והכל מפני רצונו ית' להתחבר עם ישראל עם קרובו. ובזה נבין עומק דברי חז"ל בפ"ק דסוטה, במחלוקת דרב הונא ורב חסדא על מקרא ד"את דכא", "חד אמר אתי דכא וחד אמר אני את דכא", ואמרי': "ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני ולא גבה הר סיני למעלה". דהנה ענוה היא המדה המביאה לידי רוה"ק כדדרשינן בשלהי סוטה ובפ' לפני אידיהן, מקרא: "רוח ד' אלהים עלי, יען משח ד' אותי לבשר ענוים". ועפ"ד יבואר שרוה"ק מצטייר ברצון השי"ת ע"פ שני דרכים כוללים, או שירומם השי"ת את הנפש משפל מצבה ויתן בה כח עליון להשכיל רוממות הענינים האלקיים, או שיתן השי"ת בגבורתו כח להענינים העליונים לרדת מרוממות מצבם ולהקשר בשכל איש השוכן בבית חומר. ובזה פליגי, דמ"ד "אתי דכא" הכונה שהקב"ה מרומם שכל העניו ומהות נפשו אל על, עד שכח בידו להשקיף בענין האלקי, ומ"ד "אני את דכא", היינו שהשי"ת משפיל את כח סגולת הענינים הגבוהים ומשים בהם חק שיושכלו ג"כ להעומד בשפל מצבו מצד החומר. ואמרו: "מסתברא כמ"ד אני את דכא", שהרי השרה הקב"ה שכינתו על הר סיני, והוריד כח הענינים העליונים באופן שיושכלו לעם ד' הגוי כולו הבלתי מוכנים, ולא הגביה הר סיני למעלה לשום בו כח לרומם מהות נפשם, שישכילו הענינים הרצויים ממנו ית' שישכילו אז מבלי שירדו הם מחביון עוזם. והנה ההפרש הפשוט היוצא מבין שתי המדרגות הללו הוא, שהעולה אל ד', בעצם עליתו אינו משתף זר עמדו בתועלתו, אבל הגורם שהשי"ת ישפיל את רוממות הקדושה לחול גם על שפלי ערך, יזכה גם את זולתו, וכל הנבראים ממילא מתעלים עי"ז שהרי כולם נהנים מהאור האלקי הבא לשכן בשפלים.