מדבר שור · פרק ל״א, ח׳

ובהפטרה: "כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו. כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, והקדישו את קדוש יעקב, וגו'". שהפסוקים צריכים ביאור, ועל המשך "אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" צריך ביאור, ודחז"ל שפדאו מתוך כבשן האש ג"כ צריך ביאור והבנה. אבל הענין יתבאר ע"פ דברינו הקודמים, בצירוף דחז"ל במדרש ע"פ: "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ד' יראה", "אברהם קרא אותו 'יראה', שנאמר: 'ויקרא וגו' ד' יראה', שם קרא אותו 'שלם' שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם', אמר הקב"ה אם קורא אני אותו 'יראה' כשם שקרא אותו אברהם, שם אדם צדיק מתרעם, ואם קורא אני אותו 'שלם' אברהם אדם צדיק מתרעם, אלא הריני קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם, יראה, שלם, ירושלים. ר' ברכיה בשם רבי חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב"ה סוכה והי' מתפלל בתוכה שנאמר: 'ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון' ומה הי' אומר יה"ר שאראה בבנין ביתי". ולא נרבה בהערות ע"ד המאמר הזה שהוא מבואר החיתום. אכן כלל הדבר של קריאת השמות, הוא ודאי הוראה על הנושא המכוון שבסגולת קדושת המקום. והנה ע"פ דברינו שיש ב' דרכים באופן ההנהגה להשלים את האדם, והשי"ת בוחר בשניהם לפעמים. האחת היא השלמה של הדרגה שמדה זו לעולם היא נוהגת, והיא באה לאדם ע"י טרחו ולמודו, וגם לזה צריך שיתן השי"ת מפיו דעת ותבונה. והב' היא השלמה שבאה פתאום ע"י סגולה כפי אשר יהי' רצון העליון שלא בהדרגה, וזו באה לפעמים שלא ע"י השתדלות האדם כ"א באורח פתאומי, כענין הנאמר בשאול "ונהפכת לאיש אחר". והנה מצינו שסגולת ביהמ"ק היתה ודאי להשפיע קדושה שלא בהדרגה על הבאים בו כשהיו מוכנים לזה מקודם, ע"כ מספיקה בו הראייה שהיא אין לה שיעור כדתנן במתניתין דפאה, מפני שהשלמות הבאה בסגולה א"צ זמן כלל וא"צ הדרגה. וכך היתה מעלתן של ישראל ע"י מ"ת ג"כ במעלה עליונה שלא לפי ערכם, ע"כ פרחה נשמתם. והנה גם על ההנהגה של ההשלמה הבלתי מושפעת כ"א בהדרגה, היתה ג"כ קדושת ירושלים, וזהו ששם קרא אותה שלם, פי' הכיר בה שמי שבא להיות מצד עצמו שלם ע"י הדרגתו והכנתו, ישיג סיוע ע"י קדושת המקום שבירושלים. אברהם הוסיף קדושה שקרא אותה יראה, להורות על הכנה עליונה שיש בה בתורת סגולה למעלה למעלה מהכנת האדם, כ"א ע"י הראי' בלבד האדם מתקדש כענין "והיו עיניך רואות את מוריך". ע"כ נתן הקב"ה שתי אלה ההכנות, ששתיהן נצרכות, שהאדם צריך להכין עצמו תחילה עד מקום שכוחו מגיע, ואח"כ יושפע עליו שפע חדש פתאומי מכח הסגולה האלהית. וכאלו היו פעולותיו של אברהם אע"ה בענין המילה והעקדה פעולות נפלאות שלא בהדרגה, שעי"ז באה סגולה אלהית לבניו ג"כ שלא בהדרגה. אמנם הדבר שבא שלא בהדרגה אינה מדה קבועה כ"א לשעה, אבל לדורות נצרכת המדה של הוספת שלמות בהדרגה. וזוהי מדתו של יעקב שהי' "איש תם יושב אהלים", ולא מצינו בו דבר פתאומי כ"א הוספת שלמות ממדרגה למדרגה ע"י שקידת התורה שהיא דבר שאין לו קץ ותכלית. ואמרתי בקדושת ביהכ"נ רמזו חז"ל בפ' בני העיר: '"ואהי להם למקדש מעט' אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל". ואמרי' עוד שם: "דרש רבא מאי דכתיב 'ד' מעון אתה היית לנו בדור ודור' אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות", וצריך ביאור מה הוסיף רבא ע"ד ר' יצחק. ויתבאר ע"פ דחז"ל בפ"ק דברכות: "אמרו ליה לר' יוחנן איכא סבי בבבל, תמה ואמר 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה' כתיב אבל בחוצה לארץ לא, כיון דאמרי ליה מקדמי ומחשכי לבי כנישתא אמר היינו דאהני להו". וצריך ביאור למה תלוי' אריכות ימים דוקא בא"י או בביהכ"נ וביהמ"ד ולא במצות אחרות. ונראה כי תכלית הברכות שבתורה נודע שאינן כ"א שיגיעו את האדם לתכלית השלמות, כד' הרמב"ם בה' תשובה כי ברכות של טובות עוה"ז אינן תכלית הברכה, ע"כ גם אריכות ימים צריכה תכלית מיוחדת. והנה עבודת ד' תחלק בכלל לחובות הלב וחובות האברים. והנה חובות האברים תמיד מסורים ביד האדם, אבל טהרת הלב צריכה הכנה כי לפעמים הלב מטומטם, ע"כ המקום המקודש הוא דבר נחוץ מאד, שהמקום הטמא גורם הרחקה וטמטום הלב. ע"כ הנה בבחרות האדם עלול הוא להשלים עצמו בחלק המעשה, אבל לעת הזיקנה שכוחות הגוף רפים עיקר ההשלמה הוא ע"י חובת הלב וטהרתו, וע"ז צריך קדושת ארץ ישראל, כי א"י גורמת קדושת הלב, וארץ העמים מטמטמת את הלב. וכיון שא"א לזכות לטהרת הלב, א"כ ימי הזקנה אינם בכלל ברכה, ע"כ תמה ואמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב", אבל הם אמרו לו "מקדמי ומחשכי לבי כנישתא" ששם המקום גורם לטהרת הלב כענין א"י, ע"כ הם זוכים לזקנה כדי לעבוד את השי"ת ע"י טהרת לבבם.