מדבר שור · פרק כ״ח, ה׳

והנה ענין התמימות כבר ביאר החסיד רמ"ח לוצאטו ז"ל בקונטרס דרך עץ חיים שלו שענינה הוא מפני היות הגוף נמשך אחר הרע בטבעו, וכשהאדם ממליך את השי"ת על אבריו ומקדש את עצמו זוהי תמימותו, והיינו שישלים טבעו שלא יהי' בטבעו שום דבר של התנגדות לקדושה העליונה. והנה יש ב' מיני תכליות לקדושת הגוף, הא' מפני טוב המעשים הנמשכים מזה, והב' מפני השלמת הצלם האלהי שהוא עצמו רצון השי"ת. והנה התקדשות הגוף לתכלית המעשים הטובים הנמשכים ממנה הרי היא דבר מקרי וא"צ לה כ"א בעוה"ז שהגוף משועבד למעשים. אבל תכלית נצחית א"ז כ"א במקרה, שהמעשים יש להם תכלית נצחית, אבל עצם ההתקדשות של הגוף אין לה עפ"ז תכלית עצמית. אבל מצד שרצון השי"ת הוא שיהי' הגוף העשוי בצלמו מוכן לקדושתו, ד"ז הוא ענין נצחי. והנה התכלית שהמעשים נעשים טובים ע"י קדושת הגוף, זוהי חביבה לפני הקב"ה רק בעוה"ז שהוא בר מעשים, אבל התכלית שהגוף נעשה ראוי לקדושה העליונה וזהו חפץ ד' וכבודו, דבר זה הוא חביב לעוה"ב. וזהו פירוש הכתוב "יודע ד' ימי תמימם", שהתמימים הם שקדשו חיי הגוף שלהם, יודע השי"ת את ימיהם, פי' חיי הזמן שלהם שבו קדשו הגוף, שהזמן מצד הגוף הוא, שהנפש יותר עליונה היא מהזמן הפשוט הבא מכח התנועה, וזה יודע לשלם להם שכר מפני שעי"ז גרמו לעשות מע"ט הרבה. אבל יותר מזה יפעלו דבר נצחי, שלא לבד מצד הדבר הנגרם על ידו הוא נכבד, כ"א גם מצד עצמו, כי "ונחלתם" שהוא הגוף שקדושתו ינחלו בעת קץ "לעולם תהי ,"'כי זה פועל נצחי קדושת מדות הגוף. וע"ז פי' "יודע ד' ימי תמימים זו שרה שהיתה תמימה במעשיה", ויקרה מאד התמימות, חוץ לקדושה שנמשכת על הגוף, כ"א מצד מעשים ההגונים שבאים ע"י. וזה שביאר ריו"ח "כהדא עגלתא תמימתא", לבאר שאינו מצייר כ"א טוב ההנהגה הנמשך מהתמימות, וזהו דבר שנאה לשעתו כתמימות בהמית שאינה דבר שהוא נושא נצחי. אבל יותר מזה הוא "ונחלתם לעולם תהי ,"'כי הקדושה של הגוף חוץ לתכלית המעשים היא דבר נצחי. ע"כ פי' ב' פעמים ימי חיי שרה, להורות על קדושת הגוף שע"י המעשים הנאים, וכפל שני חיי שרה, שהם שנים עומדות וקיימות מפני קדושת הגוף הקיימת. הרי "חביב חייהם של צדיקים" המקדשים גופם, חייהם חביב לפני הקב"ה בעוה"ז מצד הדבר הזמני הנמשך מזה, ולעוה"ב מפני שעי"ז נעשה הגוף מקדש ומכון לקדושה האלהית שזוהי תכלית רצון היוצר ית' שהכל ברא לכבודו. והנה קדושת המעשים אע"פ שמצד הגוף היא עוברת, מ"מ מצד הנשמה גדול מאד ערך קדושת המעשים שהתורה האלהית סובבת על קוטב המעשים. ומצד המעשים הוא עיקר הכרח ההערה האלהית שהיא הערת התורה, כדברי החסיד בחוה"ל ז"ל שהגבלת המעשים א"א כ"א בענין אלהי בדבר ד', אבל התקדשות הגוף מצד היותו ראוי אל הקדושה העליונה, גם הערת השכל פועלת עליו. ע"כ הי' דבר זה של כפילת תוכן החיות שבמאמרים של "חיי שרה" ואח"כ "שני חיי שרה", הוא הקדמה למה שביקש אברהם אבינו דוקא אחוזת קבר של מערת המכפלה שהי' ענינה כפול. והנה עשרת הדברות הם נכתבים על ב' לוחות, ובודאי הם רומזים על קדושה שראויה ג"כ מצד הגוף, ע"כ נתנו דוקא עם גוף מהשמים בראשונים, והאחרונים היו משמשים בהשלמה להראשונים, ע"כ היו מחולקים להורות על ב' השלמיות הללו שע"י התקדשות הגוף, שתוכנם נגד חלקים הללו של הערת התורה והשכל. והם י"ל שתי הקדושות שרמזו חז"ל במדרש פ' קדושים במשל העטרות שנתן המלך שנים בראש בניו. ע"כ אמרו חז"ל על הזכרת י' פעמים בני חת בני חת, "שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאילו מקיים עשרת הדברות", והוא מישך לענין זה של המקח הזה הנכבד שהיתה רצופה בו התכלית המכוונת בעשרת הדברות. והנה הי' צריך החיבור של האבות אל אדם הראשון להשלמתו של אדם, כי שלמות השכל אינה כ"א כאשר נלוה אל הכנת התורה. וזהו שאמרו חז"ל ע"פ: "אדם אתם" "אתם קרויין אדם ואין או"ה קרויין אדם". כי שם אדם האמיתי הוא ודאי על שלמות השכל אשר שם השי"ת בו, אבל אין השכל נשלם כ"א ע"י התורה. אם כן עיקר שם אדם בהשלמתו א"א כ"א על ידכם, והיינו השלמת השכל שיפעול על הגוף בקדושתו, ד"ז א"א כלל כ"א מצד צירוף התורה. ע"כ בטומאת אוהל שנזכר אדם על הגוף בפ"ע א"א כ"א אתם, אבל הרבה פעמים נאמר אדם מצד יחש השכל מצד עצמו, ומיושב קושיות התו' דע"ז ועוכ"מ. כי התורה כך היא, היא הנותנת חיים שלמים מכל צד.