מדבר שור · פרק כ״ו, ד׳

והנה ענין הקץ הוא מדברים הסתומים מאד כדחז"ל: "לבא לפומא לא גליא". וטעם הדבר כי קץ הימין הוא התכלית האחרונה של העולם כולו על מה בראו השי"ת, ואינו ראוי לגלותו כ"א לאדם כזה שמצד עצמו כבר הוא מוכן אל התכלית, ואין צריך עוד לעבודת האמצעיים המביאים אליו. מה שא"כ מי שעודנו רחוק ממדרגה כזאת, הוא לא יבין את כבוד התכלית המרוממה הזאת ע"כ א"א לגלותו לו, כענין שאין מוסרין דברי תורה כ"א למי שראוי לה. והנה מצינו קץ הימים וקץ הימין, והאריכו בזה בס' הזוהר לבאר ענינם בעומק סוד ד' ליראיו. וע"ד המושכל הפשוט נראה, שכל ענין דרושות לו סיבות המסבבות את התכלית, והסיבות אינן תכלית אבל כ"ז שיש עוד צורך לאיזה אמצעי שיבא עוד לא בא זמן התכלית, ואחרי עבור כל האמצעים כולם אז כבר התכלית מזומנת. והנה לכל הדברים הטבעיים עיקר האמצעי לסיבתם התכליתית הוא הזמן, שכ"ד יעשה בזמן והדרגה, והזמן עצמו יורגש ע"י עבור האמצעיים זה אחר זה עד שיגיע למטרת התכלית. וכשהדבר בא אל מטרת התכלית אין הזמן מורגש, כי הדבר בא לכלל עמידה על מצב אחד בלא חילוף ושינוי, ובאין שינוי אין זמן וצורך זמן. ע"כ השלמת האמצעיים שיובילו אל התכלית זה נקרא קץ הימים, וקץ הימין נקרא התחלת עצם התכלית בעצמה. והנה יעקב אבינו מצד עצמו כבר הי' מוכן להתכלית בעצמה בלא שום מעכב. ומצינו ענין הקדושה מתיחסת ליעקב כמש"כ: "והקדישו את קדוש יעקב". וביאור ענין הקדושה הוא כמש"כ החסיד במסילת ישרים שאין עניני עוה"ז לו ענינים הכרחים לבד, כ"א ענינים מעולים, והיינו שא"צ להשתמש בהם לשם אמצעי בלתי נכבד, כ"א גבר כ"כ בעוצם קדושתו עד שהפכם לאמצעי נכבד, מתאים עם ענין התכלית בעצמו לא סותרו. וחשב, אולי עומדים בניו כ"כ קרובים אל התכלית, עד שאפשר לגלות להם עצם התכלית. אך נסתלקה ממנו שכינה כי עוד לא באו עד רום ערך התכלית עצמה, א"כ לא יכירו כבודו וא"א לגלות להם. ובזה נפל דאגה וספק בלבבו של הזקן ע"ה, מאחר שהם עומדים עדיין בתור אמצעיים, באיזו מדרגה מהאמצעיים הם עומדים, אם במדרגה כזו שהאמצעי צריך אח"כ להתבטל בהגיע התכלית כי הוא סותר את התכלית, או במדרגה של אמצעי שרק לא הגיע למעלת קדושת התכלית אבל אינו סותרה כ"א עוזרה. והנה האומות ג"כ הן אמצעיים ודאי אל קירוב התכלית ע"פ מחשבות השי"ת המסבב כל הסיבות, אבל ענינן כשהן לעצמן בתור אמצעי המנגד את התכלית, ע"כ א"א שיעמדו בצביונן ודעותיהן שהם עיקר שמן בהגיע זמן התכלית. אבל ישראל אע"פ שאינם גמורים אל התכלית עד עת קץ, אבל אינם בתור מנגדים אל התכלית כ"א עומדים בתור אמצעי המתאמץ לבא להקביל את התכלית. והחילוק הוא כי או"ה מתוך שאינן מענין אמתת התכלית, א"א שתהיינה דבקות באחדות ד', כי אחד מורה שאין לו שניות ולא שינוי דעת ח"ו, ולאמונה זו אין לכל אומה ולשון חלק כ"א לישראל עם קרובו. אבל בישראל אע"פ שלא נגמרו כ"כ עד שיהיו מוכנים מיד אל התכלית, א"ז מצד דעת ואמונה כ"א מצד היות עדיין המעשים בלתי מוכשרים כ"כ.