מדבר שור · פרק כ״ו, ב׳

והנה המיתה יש בה שתי פעולות הבאות ע"י, האחת מה שנוגע לגוף, והשני' מה שנוגע לנפש החיונית ביחוסה אל הגוף. והנה מה שנוגע לגוף הוא אפיסת כוחותיו ומניעת אפשרות פעולתו, וביטול גדרי החי ממנו, ומה שנוגע לנפש הוא ביטול פעולתה על הגוף. אמנם עוד עמוקה מזה היא תכלית המיתה לנפש, שהרי שם השי"ת ענין המיתה שהוכרח להיות אחרי הקלקול של חטא הראשון, כדי שתנוח הנפש מטרדות הגוף ורגשותיו, בהטבעת ציורי החושים שהם מסירים את האדם מהדבקות האמיתית בשם ד'. ע"כ המיתה תבטל מן הנפש את קשורה אל הגוף, אל ציוריו ורעיוניו ומושגיו החושיים, ותשאר זכה נכונה לקבל ההשגה הטהורה באור פני מלך חיים. והנה המיתה תהי' לפעמים אחרי שכוחות הגוף אפסו ע"פ חק טבעם הקצוב מראש, וממילא א"א להתקיים עוד, ע"כ מתבטל הוא מפעולותיו על הנפש. אמנם זה אינו כ"א בצדיקים שמיתה שלהם אינה באה מקלקולי דרכם, כ"א ע"פ הסדר הטבעי. לא מבעי למ"ד: "יש מיתה בלא חטא" רק מחטא הקדום, שהוא שיהי' הטבע טבוע בגוף עומד להתבטל בקץ ימי חייו הקצובים. ואפי' למ"ד: "אין מיתה בלא חטא", מ"מ בצדיקים החטא הוא ג"כ חטא טבעי מצד טבע חומר האדם, ע"כ אינו אלא גורם אפשרות אל הטבע, העומד לבטל כח הגוף, שישלוט עליו ע"פ ההדרגה. משא"כ ברשעים שהם מתחייבים המיתה מצד מעשיהם הרעים, הם ממהרים קלקול הגוף שלא ע"פ טבעו. ע"כ שם גויעה, שמורה על אפיסת הכוחות ממילא בלא כח מחבל פועל ההשחתה, לא נאמר כ"א בצדיקים. אמנם לא נאמר ענין הגויעה כ"א על הגוף, שע"פ ההדרגה כלו כוחותיו וא"א לו שיפעול עוד על הנפש. אלא שצריך לזאת הגויעה אסיפה, כי לפעמים יש רשע מאריך ברעתו והשי"ת משלם לו על פניו להאבידו, ע"כ לא יבא על גופו שום דבר המשבית אותו כ"א ע"פ טבעו עצמו, אבל זה הרשע לא יאסף כי נפשו תדחה מאור פני השי"ת. וכן במבול נאמר גויעה, מפני שהי' גזירה כללית הטביע השי"ת טבע ביטול בגוף, אע"פ שבא ע"י מי המבול מ"מ מפני שהי' באמת "קץ כל בשר" נאמר גויעה, להורות שע"י מעשיהם הקריבו את הקץ הכללי הטבעי עליהם כענין הגויעה הפרטית שהיא בכל א' מהחיים מצד הטבע הכולל. אמנם המיתה היא כמש"כ מחיית ציורי הגוף וקישורו אל הנפש בנפש, וזהו עצם ענין המות. וזהו פי' הפסוק: "כי עזה כמות אהבה", פי' כמו שהמות מוחה את ציורי הגוף וקשריו מעל הנפש, ה"נ האהבה הגדולה להשי"ת מוחה ומסירה מן הלב כל ענין אחר זולתו. וכענין שכתב הרמב"ם בסוף הלכות תשובה וז"ל: "דבר ידוע וברור שאין אהבת הקב"ה נקשרת בלבו של אדם עד שישגה בה תמיד כראוי ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה". והנה התכלית ששם השי"ת למחות ציורי הגופניות מעל הנפש שלא תהי' קשורה בהם, היא כדי שיהי' לה מקום אל השלמתה לראות באור החיים, וכענין ר' זירא דפ' הפועלים דבעי רחמי על תלמודא דבבלאי דתשתכח מני' כד סליק לארעא דישראל כ"ה דלא לטרדיה. אך לכאורה הכרח דבר זה אינו כ"א באנשים אשר השקפתם על עניני הגוף היתה מצד תאות החושים, שאצלם יבלבלו מושגי הגוף את מושג הדבקות של נועם העליון. מה שא"כ האנשים אשר כל ימיהם קודש לד', הנה אינם נקשרים בשום ענין גופני כ"א מצד תכליתו המקודשת, הלא כל רגש גופני שיעלה על זכרונם יזכיר עמהם רגשי קודש של אהבת השי"ת וכבודו. אמנם הדבר צריך עדיין להתברר כי אין הדבר אפשר להאמר בכל הצדיקים, וכי ראוי הוא לחלק הענין למפלגות. כי הנה לכל תכלית נשגבה צריך הכנה ואמצעיים אשר אינם ממין התכלית, והאמצעיים בשעה שהאדם עסוק בהם ע"כ עודנו רחוק מן התכלית. אך האמצעיים יש מהם שני מינים. יש אמצעי כזה שאע"פ שאין נכבד במעלה כרוממות התכלית, מ"מ אינו ג"כ גרוע ואינו ראוי להתבטל, אע"פ שהתכלית נכבדה ממנו. ויש אמצעי כזה שהוא בעצמו באמת מנגד אל התכלית, ואין כבודה של התכלית כ"א בביטול האמצעי ההוא. והנה שני אלה האמצעיים אפשר שימצאו לכל אדם בחייו הפרטים, אך אנחנו נשים לב אל האמצעיים הכוללים שצריכים לתקנת חפץ השי"ת בעולמו. והנה "אין קורין אבות אלא לשלשה" אמרו חז"ל, הרי שהשלשה האיתנים הם בנו את בית ישראל בכונה מכוונת אל דעת העליונה, וידעו תוצאות דבר פעולתם עד תכלית האפשרית.