מדבר שור · פרק כ״ג, ז׳

והנה הנבואה אפשר שתהי' מחייבת לפעמים מצד איזה תיקון שיצא זרע קדוש גם מביאה אסורה, וכאשר באמת נזדמן שיצא יקר מזולל כמו אורו של משיח מלוט ובנותיו דוקא, וכיו"ב טובא. והנה אם דבר זה הינו לפרקים אינו כ"א תיקון, אבל שיהי' דבר כזה אפשרי בכל דור ודור, הי' ח"ו גורם אח"כ קלקול גדול ליחוסם של ישראל, והי' מונע מן השלמות המקווה להם ולא עוזר. כי כח יד הנבואה ג"כ הוא מוגבל לעומת התורה שהיא ארוכה מארץ מדה וסוקרת עד סוף כל הדורות ותכליתם. והנה מכל מצות בני נח שהן ע"ז וברכת ד' וש"ד וגזל ודינין ג"ע ואבמ"ה, בכולן א"א כלל שיהי' רוח הנבואה גורם להרוס איזו מהן בקביעות ובמקרה של פעמים תדירות. כי הלא רוח הנבואה מיד ד' ית' אשר כל דרכיו צדק ואמת הוא, ע"כ בע"ז וש"ד נקי וברכת ד', ודאי לא תצוייר ח"ו פרצה מצד הנבואה. בגזל ודינים ג"כ הוא דבר שאין הדעה נותנת שתפרוץ ע"י הנבואה לפעמים תדירות כ"כ, עד שתהי' מזה הריסה לסדר המדינה ואושרה. אבל בג"ע כבר הקדמנו האפשרי מזה, ואיך הי' אפשר לצמח מזה דבר מר אם היתה שליטת הנבואה בלא הגבלת התורה כלל. ובאבר מה"ח הוא ג"כ דבר אפשרי, כמו אם יראה בנבואתו שזה החי טובתו ותיקונו ע"י צערו וחתיכת אבריו, ומכש"כ בהלוה לזה סוד הגלגול ג"כ בבהמות כמו שכתבו המקובלים, שהדבר יתכן מאד. ואע"פ שלא הי' זה מחייב אכילת האבר, אבל תכלית איסור אבמ"ה י"ל שהוא למעט ענינו במציאות, וכמש"כ הרמב"ם שמשפטי התורה הם ע"ד הערמה מהשי"ת כביכול למנוע את הדבר הרצוי לפניו ית' למונעו ע"י מניעת דבר אחר שממילא ימנע המבוקש. והנה תכלית אלה המצות לפ"ד הרמב"ן היא להציל לב האדם ממדות פחותות ורעות. והנה הנבואה שהיא עליונה מהדברים הטבעיים, אם היתה בלתי מוגבלת ועקרית בהנהגה אפשר שיצא מזה כמה פעמים ענין אבמה"ח (גם דוגמתו בדברים שהם נגד היושר המפורסם), ונהי שהי' מתקן הרצוי לפניו בנבואתו אבל עכ"פ הי' נמשך מזה קלקול המוסר והמדות אצל הרואים ומרגילים עצמם בכמו אלה. וזהו הרצון בדברי חז"ל העמוקים שפירשו על "ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם" א"ל "חשודים הן בניך על אבר מן החי". הכונה שלפי דרכם ורצונם בשליטת הנבואה בלא הגבלה, מצד עשות עיקר ההנהגה הבאה מצד עצם קדושת נפשותיהם של ישראל לבד התורה, דבר זה אפשר להמשך. גם "תולין הן עיניהם", כונת הדברים עיני שכלם וראיית קדושת נבואתם לפעמים "בבנות הארץ", כמו שאירע לפעמים והי' לטובה רבה בכיו"ב, אבל שיהי' דבר כזה נוהג בדורות קבועים, יצמח מזה צמח בלתי מבורך ח"ו. כי הנבואה מצד עצמה ודאי תתן האמת והטוב, אבל כשתהי' שלטת בלא גבול הלא יעשו על פיה בהכרח המעשים ע"פ תולדה קרובה המתחייבת ממנה, ומזה יוכל לצמח ח"ו הריסה גדולה. גם "מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים", שזה ג"כ נמשך מהגדלת הנהגת הנבואה ולעשותה עיקר, כי בני השפחות יהיו ירודים במדרגה מהם מצד מעלת הנבואה שהיא מצד מורשת האמהות ש"אין קורין אלא לארבע", משא"כ מצד מעלת התורה אב אחד לכולנו. וזו היא ג"כ הריסה באחדות ישראל שיהיו ניכרים בהם שבטים אחדים נגד חבריהם ולא יוכלו להשיג מעלתם כלל. כי אע"פ שהבדיל השי"ת את שבט הלוי, היינו למלאות חובת ישראל, אבל לא שיהי' לאחד מעלה עצמית על חבירו שלא בתור ממלא ענין חבירו ועושה שליחותו. ע"כ בבנין המשכן שהי' רצון השי"ת להראות צדקת יוסף בזה, וכי עיקר קדושת השי"ת בישראל ע"י התורה, נבחרו בצלאל ואהליאב, שזה מיהודה שהוא מעולה שבשבטים וזה מדן מבני השפחות, כדדרשו חז"ל ע"פ: "ולא ניכר שוע לפני דל", כדי להורות שמצד מעלת התורה כל ישראל משתוים יחד וכתרה של תורה הפקר לכל וכל הזוכה בו זוכה בדבר ששקול כנגד כולם. משא"כ אם היתה השלמות העקרית רק מצד הנבואה, א"כ אותן השבטים של בני הגבירות שלהם הכנה טבעית לנבואה מצד אמם היו העקרים בהנהגה, כי לא היה לזולתם במה להגיע אל מעלתם, משא"כ עכשיו כשנקבעה מעלת התורה לעקרית, ע"י התורה זוכים לכל. וזהו ש"מזלזלין הן בבני השפחות וקורין להם עבדים". ואמת הוא דבר החכמה אשר אמרו רבותינו בעלי הפלפול האחרונים ז"ל, שלדעת יוסף הי' דינם כבני נח לחומרא, והיו אסורים באבר מן השחוטה שנחתך קודם שתצא נפשה כי בב"נ במתה תליא, ולדעת השבטים דינם הי' כישראלי' גמורים, והיו מותרין בה, וזהו שאמר "חשודים הן בניך על אבר מן החי", שלדברינו עולה הכל בקנה חכמה אחד. כי לפי דעתם שעיקר ההשלמה היא רק ע"י הנבואה בכל המעשים, כדי שלא יצטרך האדם והכלל לסמוך על חכמה אנושית בדרכי החיים האמתים, כבר נשלמה בהם המעלה העליונה, שהרי היו שרי קודש ראוים לנבואה ורוה"ק, ע"כ הי' לפ"ד דינם כישראלי' גמורים שלא היתה עוד מעלה ששגבה מהם. משא"כ לפ"ד יוסף, שעיקר המעלה השלמה היא התורה שהיתה אז עתידה להנתן לחק עולם, כ"ז שלא באו למדה טובה הזאת עוד לא באו עד שלמות מעלתם, וא"א שיהי' דינם כישראל לקולא ג"כ.