מדבר שור · פרק כ״ב, ב׳

אמנם נבין בראשונה פרשת שינוי השם אצל אברהם אבינו ע"ה אל מה רמז, ומה תעודתו. הנה חז"ל הורו אותנו בפי' של דברים: '"אברם הוא אברהם' בתחילה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו". ולכאורה יש לדון הרבה, אם כי אמת הדבר ששם אברם שהוראתו אב לארם בלבד מלתא זוטרתי היא לגבי אברהם אבינו ע"ה, אבל עכ"פ היא הוראה על גדולה וחשיבות, מה שא"כ שם יעקב שהוראתו לכאורה לשון עקבה ומרמה, שהוא העדר הכבוד. וזהו מה שיוסיף קושי, שראוי' היתה השיטה להיות מוחלפת, אצל אברהם הי' ראוי השם הראשון שלא להעקר לגמרי, ואצל יעקב להעקר לגמרי. וראוי עוד לחקור למה דוקא אצל ענין המילה נעקר שם זה של אברם ולא קודם לכן. ואשר יראה לי בעניי בזה, כי נודע ענין אברהם אבינו בתחילה, שהשכיל באמתת השם יתברך ע"פ השכל האנושי עד שמצאהו השם ית' ראוי למעלות הנבואה. אמנם גם אח"כ כשזכה למעלות הנבואה, נראה שהיה ענין נבואתו נוסד על הענינים האמורים בהן בתורה, להודיע לו ענין כריתות הברית בין השי"ת ובינו וזרעו אחריו ויעודי בניו ותכליתם. אבל על הנהגות האדם ומעשה המצות, הלא לא הגיעה עדיין השעה שתנתן תורה לארץ, והיה הוא ע"ה הולך בדרכי הצדק והמשרים ע"פ נימוסים שכליים. אמנם גם שכלו עשה השי"ת רם ונשא כדחז"ל שנעשו לו כליותיו כשני רבנים והיו מלמדים אותו תורה וחכמה. והנה יש חק אחד הנוהג בעולם ע"פ הסכמת המין האנושי כמעט כולו, ולפי ההשקפה הראשונה נוכל לומר שגם תוה"ק לא תסתרהו, אבל כאשר נדקדק אחריו בשום שכל, נמצא את יסוד החק הזה והנה איננו בנוי על אדני היושר האמיתי. ותוה"ק אם כי לא תסתור את הפעולות הנמשכות ע"פ החק ההוא, אבל אינה מסכמת עליו מצד הטעם המוסכם אצל המון האנשים, כ"א מטעם נשגב עומד ע"פ יסוד היושר האלהי. החק הזה הוא חק התיחדות כל אומה ואומה בממשלתה ומלכותה, והחפץ הנטוע בלב בני כל אומה להגדיל שלטונה וידה על כל סביבותיה. ודבר זה הוא כחק מוסד ע"פ המפורסם גם ע"פ הצדק והיושר, וכבר שפכו דמים רבים גם מלכים בעלי צדק ויושר לתכלית הגדלת ממשלתם והצלחת עמם, ולא חשו על ההפסד המגיע מזה לעם זולתם. אע"פ שכבר הכה היושר האנושי שורש בלב כל איש ישר שלא להיות להוט אחר תועלת עצמו אם תהיה מושגת ע"י חורבנו של חבירו, הי' זה כחק טבעי אצל הצדק האנושי שאין הדברים אמורים כ"א בחק יחיד, אבל ברבים, בכלל אומתו, הצדק מחייב לדעת ההמון להגדיל תועלתו בכל מה שיוכל. ולכל הפחות לא ישוה בעיני כל איש, אף אם לא קרבות יחפוץ, הרצון והכוסף אל הצלחת עמו כהרצון להצלחת עם זולתו, ולא תהיה זאת לפוקה גם לישר באדם לאמר כי הלא מצד היושר האלהי ראוי להשוות את בני האדם בשוה בדרישת טובה והצלחה כי אל אחד בראנו בצלמו ית'. והנה החק הזה עומד הוא חזק כ"כ בטבע בני האדם, עד שחכמים רבים אשר הכרת היושר האמיתי עלתה על דעתם, עשו סניגורין לדעה זו לומר שגם היושר האמיתי יחייב ככה, יען שבאופן אחר לא ישתכלל העולם בישובו כ"א כשיהי' כל עם משתדל להרבות גדלו וכבודו, ועי"ז תרבה הדעת וההצלחה. והנה לכאורה ממשפט התורה וציוויה אל בני ישראל בענין כבישת האומות והורשת הארץ, היתה הדעת נותנת בהשקפה הראשונה ששמה לפנינו המשפט לבכר טובת עצמנו ועמנו, ולדחות עבורה טובת זולתנו מבני אדם. אבל באמת הדעה הישרה לא תשקוט בזה, כי השי"ת שרחמיו על כל מעשיו, למה יעשק יגיע כפיו, כביכול, ואיך מפי עליון ית' תצא להעביר מלב טובת כל המין האנושי בשביל טובת עצמנו. ע"כ בראשית כריתת הברית עם אבינו הראשון ע"ה כזאת הודיע שלא כן הדברים, וכי עצם הרעיון של הגבלת עם מעם מצד עצמם, תועבה הוא לפניו ית', כי הוא ית' שוה ומשוה ולא ניכר שוע לפני דל לפניו ית'. והתכלית העקרית היא לבקש את ההצלחה הגמורה האמתית אל כל יצורי השי"ת, שזהו כבודו ית' ורצונו שכל בריותיו יהיו שלמים בשלמותו, וע"ז נאמר: "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו", והיושר האמיתי הוא להשוות בעיני כל איש את הצלחת כל המין האנושי. אלא שההצלחה האמיתית למין האנושי בנויה היא ע"י בחירת עם נבחר שאינו מתערב עם כל העמים, כטבע השכל שאינו מתערב עם החומר, והוא יהי' פועל על כל המין האנושי לשכללו ולהציגו אל התכלית הטובה שהשי"ת מבקש ודורש ממנו. ע"כ החובה מוטלת על ישראל לדעת שלא ניתנה רשות כלל להדיח אומה משאתה למען טובת עצמנו והגדלת ממשלתנו, כי חק אחד הוא היושר בין לרבים בין ליחיד. אלא שאנחנו עשינו בהגדלת האומה ואשרה ע"פ מצות התורה, כפי השיעור האלהי שיהי' לתכלית המביאה לתיקון העולם כולו ושכלולו, ודבר זה א"א לדעת בכיוון כ"א ע"פ הישרה אלהית המלמדת דעה מה היא הדרך המביאה אל האושר הכללי. ע"כ אין יוצאים למלחמת הרשות כ"א ע"פ מלך ואורים ותומים וסנהדרין, כדי לדעת אם נוכח הרצון האלהי דרכה של המלחמה. ע"כ הקנין המיוחד לנו שעושה אותנו לעם לפניו ית' אינו כ"א התורה הקדושה, הגיונה ושמירת מצותיה וההליכה בדרכיה הטובים והישרים, שהיא מביאה אותנו ואת כל העולם כולו אל התכלית האמיתית המכוונת ממנו ית' לאושר והצלחה. ע"כ כתוב בתורה בענין שמירת המצות: "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה". והדבר יפלא לפי ההשקפה הראשונה, איך נעזוב הפני' העיקרית שהיא הצלחתנו האמיתית, ונשתוקק אל הכבוד שיכבדו אותנו אומות העולם. אמנם הוא דברינו אשר אמרנו, כי לא בשביל עצם רדיפת הכבוד נאמרו הדברים הללו, כי רדיפת הכבוד היא מדה נמאסת אצל ישראל, וכדחז"ל ע"פ: "לא מרובכם מכל העמים כו' כי אתם המעט מכל העמים" "שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני: 'ואנכי עפר ואפר'". אבל הכונה בסיפור ענין זה איך שע"י שמירת התורה ישיגו התכלית האמיתית הנכספת והיא לעשות רצון השי"ת בהשלמת המין האנושי. כי העמים יכירו עי"ז כבודן של ישראל ויאמרו: "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה", ועי"ז יתרצו ללכת באור ד' וישתלמו כראוי, וחפץ השי"ת בידנו יצלח. ע"כ כשנתחשב לעם מיוחד ונבדל מכל גויי הארץ מצד התורה, דבר זה הוא אמת וקיים ומכוון מאד לתכלית חפץ השי"ת בעולמו. כי אי אפשר כלל שישתלם העולם כ"א בהיות ישראל עומדים במעלתם הנבדלת "ממלכת כהנים וגוי קדוש", בלא תערובות עם דרכי העמים, ולא נטי' אל הרוח השורר ע"פ הדרכים של השכל האנושי הטבעי, הערום מהדרכת הנבואה וההישרה האלהית. א"כ אותה ההתפרדות מכל העמים, היא עצמה ההתאחדות היותר עצומה, להועיל לכל האדם אשר על פני האדמה. אבל אם ח"ו זנח ישראל טוב, הוא התורה הקדושה נחלת ד' ית', אז גם ההתמכרות להיות לעם ולהתיחד בארץ, תועבה היא לפניו ית', כי איך יתכן אשר רק מפני אהבה גסה טבעית של איזה עם לעצמו ידחו עמים אחרים, והכל מעשי ידיו ית'. ע"כ תנאי נתינת הארץ קשור בשמירת התורה תמיד בכל התורה כפול כמה פעמים, כי בתנאי שמירת התורה הרי נתינת הארץ והורשת העמים והגדלת קרן ישראל הכל ביושר וצדק והכל בדין. וגם קלקול של העמים הגרועים הוא ע"מ לתקן את העולם כולו במלכותו ית', שזוהי הטובה האמיתית והאחרונה להצלחת העולם. אבל בלעדה, עושק וגזל ורציצת משפט יחשב בהתיחד עם מן העמים להשקיף רק על הצלחתו ואשרו, ולמעט בזה השקפה על הצלחת המין האנושי כולו. ע"כ אברהם אבינו ע"ה בהיותו מיושבי ארם ושקד הרבה על טובתם כראוי לאזרח במדינתו, אמר לו השי"ת: "התהלך לפני" פירוש שילך להשלים תכלית חפץ השי"ת בעולמו, "והיה תמים" כלומר לא יהיה לבבך חלוק לבקש רק הצלחת עם ארם יותר מהצלחת כל המין האנושי, רק היה תמים בההתהלכות לפני, ודרוש שלו' כל הברואים כולם שזוהי כונתי, ואין מקום מצד העצם להתיחד בבקשת עם אחד, יהי' עמו או לא, רק יש דרך של התיחדות עצומה, אבל אינה מכוונת לעצמה כ"א מצד התכלית הנצמחת מזה. ע"כ אמר: "ולא יקרא עוד את שמך אברם", המורה על אב לארם, כי אתה הגבהתיך מחק הנימוס הזה שהוא רק מוסכם ולא מטעם היושר הטהור, כי מה בצע בהתיחד עם זה מעם אחר בבקשת תועלת לו לעצמו. ע"כ "והי' שמך אברהם כי אב המון גוים" כולם, כל המין האנושי, לכולם אב אתה, את טובת כולם עליך לדרוש, ומזה, דוקא מזה תולד לך התפרדות חדשה כדי שתהי' מדרגה לבא לטובת כל העולם שאי אפשר כ"א ע"י התיחדות עם ישראל בטהרה מכל העמים, למען יוכל להיות למופת ולמאיר באור ד' על כל העולם.