מדבר שור · פרק כ׳, ב׳

ובגמ' דשלהי יומא: "אמר רבי לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שנאמר: 'שובה ישראל עד ד' אלהיך', ר' יוחנן אמר עד ולא עד בכלל. ומי א"ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן גדולה תשובה שדוחה את ל"ת שבתורה וכו', לא קשיא הא ביחיד הא בציבור". וקשיא לי מאי קושיא "מי א"ר יוחנן הכי והאר"י גדולה תשובה שדוחה", וכי בשביל שריו"ח אומר "עד ולא עד בכלל" אינו מודה שמעלת התשובה גדולה היא, ושמא אע"ג דלא עד בכלל מ"מ דוחה היא ל"ת שבתורה. גם צריך להבין איכות מחלוקתם מהי מדרגת התשובה אם נאמר ולא עד בכלל ומה היא אם עד בכלל. גם צ"ע כיון דפליגי בעד ועד בכלל או לא בכלל, היו יכולים לפלוג במקרא שבתורה: "ושבת עד ד' אלהיך" ולמה פליגי במקרא שבנביא. גם יקשה מאד איך נחליש כח התשובה שכל הנביאים מגדילים מעלתה עד מאד, והיא קדמה לעולם, ואיך אפשר שתשאר מדרגה שלא תהי' מתוקנת בתשובה כיון שהתשובה תנאי עקרי בבריאה ולמה נאמר עד ולא עד בכלל. אמנם יש לחקור בענין התשובה שהעיד לנו השי"ת שהיא רפואה לכל חלאי העונות איך יהי' דרך רפואתה. אם שמפני חסד השי"ת ורחמיו הוא מקבל ומוחל על העון בתשובה ואינו מענישו כיון שנכנע ושב, או שכבר הטביע השי"ת, כמו שהעון פוגם ומקלקל והוא עצמו מעניש כדכתיב: "אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו", כן שם השי"ת בחק כח התשובה שהוא מתקן הכל ועושה בעשיה ותיקון ממש כעשיית המצות ותיקונן, את כל הדברים הרעים שמסתעפים מהעבירה לדברים טובים ומתוקנים. ולכאורה אם נאמר שאין בטבע התשובה לתקן הכל כענין טבע המצות, רק השי"ת אינו מענישו מפני רחמיו והוא ית' מתקן ברחמיו כמו בתחילת בריאת העולם שברא השי"ת יש מאין וה"נ יתן טהור מטמא, א"כ לא יפלט הבעל תשובה מנהמא דכיסופא, והרי הוא כאילו לא בא לעוה"ז כי הנפש נהנית מאור חסד עליון. אבל אם בכח התשובה יש טבע כטבע המצות לתקן כל העיוות, א"כ הבעל תשובה בכח תשובתו פרי ידיו יאכל, מיגיע כפו שתיקן בתשובתו. ואולי בזה פליגי ג"כ ר' יוחנן ורבי אבהו בברכות ס"פ אין עומדים, דר' יוחנן ס"ל ד"כל הנביאים כולן לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה", ורבי אבהו ס"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין". דהיוצא מדבריהם דלמר צדיק גמור עדיף, ולמר בע"ת עדיף. (והגמ' לא מחלקת כאן מאהבה כאן מיראה (דלא כמש"כ בעק"י לחלק בזה בענין זה), נראה משום דאם בע"ת מיראה קטן גם נגדו הצדיק ג"כ מיראה, וכשנדבר מבע"ת מאהבה נדבר ג"כ מצדיק העובד מאהבה, א"כ הענינים שוקלים בערך אחד.) י"ל דה"ט דבאמת יש בכל צד יתרון. אם הקב"ה מתקן את אשר עות הבע"ת הרי מעשי ד' גדולים ומתוקנים יותר ממעשי אדם, ע"כ י"ל שהם גדולים בערך, אבל יש חסרון שענין כיסופא נלוה עמם, ע"כ 'אין' טובתם שלמה. משא"כ הצדיק דשכרו כולו הוא ממעשי ידיו, א"כ מעשה אדם הם, א"כ יש בהם ע"כ חסרון זה של הפועל, אבל לעומת זה יפול בהם יתרון שאין בהם כיסופא. וכ"ז אם נאמר שבתשובה השי"ת מתקן הכל בחסדו, ולא בטבע מצות התשובה כטבע כל המצות שפועלות ממש במעשיהן. אמנם יש מקום לחלק שהרי עניני הפגם שנים הם, א' בנפשו וקדושתה העליונה, ב' במעשה השי"ת וכדחז"ל: "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מוסיפין כח בגבורה של מעלה ... ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלן". י"ל שבנוגע לנשמה, כיון שהוא משלימה במחשבה של תשובה, חוזרת ומוסיפה אומץ ושבה לבריאותה וטהרתה, אבל הענינים שחוץ לנפשו י"ל שרק בחסד השי"ת הוא שמתקן אותם כענין שכ' "אוהבים נדבה". ולפי זה תהי' התשובה חצי' ע"י האדם וחצי' ע"י השי"ת, הנוגע לנפשו ע"י פעולתו וסגולת התשובה, והנוגע למעשה הבריאה והמציאות שחוץ לנפשו מעשה השי"ת. שהדעת נותנת שהוא מטהר רק נפשו ע"י מחשבותיו הטובות, אבל הקלקולים שעשה ע"י פעולת העבירות בפועל איך יתוקנו במחשבה, אם לא בחסד עליון כמש"כ: "אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני".