מדבר שור · פרק י״ג, ג׳

והנה כשנתבונן על תכלית מציאות הניסים בעולם, נמצא ששני אלה, הנס והטבע, שמם השי"ת בעולם למען הפיק על ידם אלה שני דרכי החינוך להשתלמות האדם, דהיינו העמדת החנוך הטוב על מכונו שלא יתמוטט ממצב שהוא ראוי לו, והחינוך של התעלות השלמות למעלה יותר גדולה, שאליה ראוי לכסוף. הטבע עז בידו להדריך את האדם בשמירת השלמות על מכונה, שלא ימטו פעמיו, כעין דחז"ל: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה", וכיו"ב דרכי הטבע וידיעתו הנכונה, נכונים המה ללמד לאדם גם בהנהגתו חק ומשפט ישר של הנהגה ישרה, לבל ירד מערכו האנושי הכללי. אמנם מציאות הניסים היא להכין את האדם, להעלותו, להרמת השלמות האנושית ממעלה שפלה למעלה שהיא רמה ממנה. ע"כ כשהי' הצורך להכין את השלמות למעלת מתן תורה, היתה כל ההכנה רק ע"י ניסים ונפלאות, מפני שעצם מ"ת הי' ההתרוממות העליונה למצב החינוך היותר נשגב המקיף שלמותו עד סוף כל הדורות. והנה ע"פ זה לא הי' ראוי נח לפי מדתו לנס, אע"פ שהי' צדיק תמים, אבל כיון שהי' רק בדורותיו, ולא הכין לבו לרומם השלמות יותר מערך הדור כדי להכין לדור יבא, א"כ מדת הניסים לא לו יאתה. "אלא שמצא חן", פי' כיון שעכ"פ לפי מדת השלמות של אותו דור היה שלם בתכלית, אין המדה נותנת שלא להצילו מכליון, אפילו ע"י נס. וזהו ממש ענין מציאת חן, שדבר נאה מוצא חן מצד חיצוניותו אע"פ שאין בו אותה השלמות המופלאה בפנימיותו, ה"נ כיון שמעשיו היו בתכלית התיקון לפי מדת השלמות שהאירה באותו דור, הדין נותן להצילו, ואם אי אפשר בטבע, מוכרח בנס. וזהו ענין "בור כפיך", שההנהגה האלהית צריכה שתהי' נאה בחיצוניותה ג"כ, כי כן יסד המלך ב"ה, ע"כ אמרו: "מפרסמין את החנפין מפני חילול השם", פי' שכשיענשו לא יהי' חילול השם בדבר, ונהי דבמקום הרשע אין מועיל שום דבר ומדת הדין נעשית, אבל כשהוא באמת צדיק אז מדת בור כפים מועלת שתהי' הנהגה שלו יותר מעולה מכפי מה שהיה ראוי לה ע"פ מדותיו. ונבין בזה האמור עוד שם במד"ר: "א"ר סימון שלש מציאות מצא הקב"ה (אברהם דוד וישראל), אברהם דכתיב: 'ומצאת את לבבו נאמן לפניך', דוד דכתיב: 'מצאתי דוד עבדי'כג, ישראל דכתיב: 'כענבים במדבר מצאתי ישראל'. אתיבון חבריא לר' סימון והא כתיב: 'ונח מצא חן', אמר להון הוא מצא הקב"ה לא מצא". ביאור הדברים, ענין המציאה ייוחס אל הצלחה שמרוממת את המוצא, להפיק תכליתו במדרגה יותר רמה ממנהגו עד כה, שהריוח הבא מעסק הוא לפי מנהגו ומדת סחרו ורכולתו, אבל מציאה תוכל לרוממהו יותר מכפי מנהגו ומצבו עד כה. ע"כ אמרו: "שלש מציאות מצא הקב"ה", שרצונו ית' ועצם תכליתו העליונה הוא להיטיב לבריותיו בתכלית הטובה, דהיינו שיהיו שלמים בתכלית ההשלמה היותר עליונה שראוי' להם, כדי שיהיו מוכנים לקבל שפעו וטובו. מצא הקב"ה בשלשה דברים עיקרים לרומם את העולם על ידם למעלה יותר נשגבה מהמורגל בהם. והם - האחד היה אברהם, המעיר והמשתדל הראשון להשלים את העולם, לא רק לפי המצב שהיה אז, רק להכין הכנה לחינוך העליון שהיא כריתות הברית, שיהיו זרע קודש נמצאים בעולם, שיהיה שם ד' נקרא עליהם. וזה התיקון יתפשט לב' מחלוקות, הא', להשלמת האומות כולן שתבא ע"י ישראל לעתיד לבא, כמו שכתוב: "והלכו גוים לאורך", וזה בא ע"י כח מלכות ישראל וגדולתם, כי כל זמן שישראל בשפלות אין האור חודר אל האומות הרחוקות, ושלמות ישראל מצד עצמם, שהיא יותר עיקרית. א"כ מאברהם יצא גמר ההשלמה שיהי' נמצא דוד, שהוא נושא הנזר, המלכות והגדולה של ישראל, כדי להודיע בעמים כבוד השי"ת, וכן היתה השתדלותו גדולה להכניע אומה"ע כדי להגדיל כבוד ישראל, כדי שיהי' מקום להתפשט בעולם השלמות העליונה. וישראל מצד שלמות שלהם מצד עצמם, שהם למעלה מהדרגת השלמות הטבעית של העולם, ע"כ "אין מזל לישראל", והניסים תכופים בנו בגלוי ובסתר, מפני שכל ההנהגה שעמנו היא רק לבוא מדי דור בדורו להנהגה יותר מפיקה למדרגה יותר עליונה, עד שנבא אל המנוחה כעין גדולת מתן תורה. ע"כ נכונות הנה הג' מציאות, אברהם, דוד, וישראל. ע"כ כששאלו מ"נח מצא חן", היתה השאלה מצד הענין יותר מכפי צד הלשון, שכיון שמצא חן להתנהג עמו בנס, ע"כ היה ג"כ מתחיל לרומם ההנהגה יותר מהמורגל ע"י השלמת חינוך יותר נשגב ממצב הדור הטבעי, א"כ גם הוא היה ראוי להגדר בשם מציאה. והיתה התשובה: "הוא מצא הקב"ה לא מצא", שמטעם זה כתוב אצל מציאות חן שלו "מצא", לומר שלא היה בה החן לפי ערך הנהגתו בשלמות שזהו ענין מציאה, אבל "הקב"ה לא מצא", כי אם באלו השלשה, אברהם דוד וישראל, וענפיהם, הם מוצגים לשכלל ולרומם את המין האנושי יותר מהדרגת מדת טבעו.