מדבר שור · פרק י׳, ב׳

ע"כ אנו מזכירים בסדר הכפרות: "בני אדם ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל", ואח"כ "אוילים מדרך פשעם ומעונתיהם יתענו", שהוא נגד ב' מיני הקלקולים שפוגמים בנפש מפני החטאים. האחת, שמושיב נפשו בחושך ומונע ממנה אור האהבה והיראה, וכשהיא רוצה לעלות במעלות אין טומאת העון מניחה לעלות והיא אסורה ביד עונותיה. והפגם מה שבפועל אינו יכול לעשות טוב, כמש"כ: "היהפך כושי עורו ונמר חברברתיו גם אתם תוכלו להיטיב למודי הריע", והוא החולי שבנפש, שמתעבת הנפש יראת ד' ושמירת המצות והדרכים הישרים. ואמר על הראשונים "יוציאם מחושך וצלמות" ועל האחרונים "ישלח דברו וירפאם", כי על ידי התשובה הם זוכים לאור האהבה והיראה, וגם זוכים להטות דרכיהם לטובה. ואח"כ אנחנו אומרים: "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו ויחננו וגו"', וחז"ל אמרו אפי' תתקצ"ט אומרים חובה ואחד מליץ יושר שומעים לו, ועוד אפילו תתקצ"ט חלקים באותו מלאך לחובה ואחד לזכות שומעין לו לזכותו. והדבר יפלא מאד, דהלא זהו סותר כללא ד"אחרי רבים להטת", גם א"כ מי יתחייב בדין והלא אין לך רשע בעולם שאין לו שום זכות ו"העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד" א"כ הרי ימליץ עליו זכות ע"כ, ואיך אמרו חז"ל רובו עונות רשע רובו זכיות צדיק ובמחצה על מחצה רב חסד מטה כלפי חסד. אבל לע"ד י"ל דהכל קאי על בע"ת, או עכ"פ באותו שגלוי לפניו שיעשה תשובה, ולזכות הקב"ה מזכיר לאדם גם את מה שעתיד לעשות ורק לחובה נאמר "באשר הוא שם". אך דלפעמים מצינו ח"ו בע"ת שאינו משיג אורחות חיים, אבל חז"ל אמרו שהוא דוקא במינות או בעבירה דאדוק בה, וטעם הדבר כתב מהרש"א בח"א כדי שלא יחזור לסורו. והנה אם כן אין הדבר אמור כ"א במינות, היינו ששם אפי' יגביר בתשובה גדולה מ"מ לא יתכן שיהי' בטוח מלכד כיון שכבר נלכד ברשת זו. אבל גם כל השב יש עליו לדאוג על נפשו, דאף אם הוא משלים את תשובתו בלב בדאגה ובהוספת מעלה בקדושת הנפש, אבל מי יודע אם יקום ויתהלך בדרך ישרה בבאו לעסוק בעסקי העולם. ע"ז מספיק "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף" שטוען עבורו שיתקיים בתשובתו גם בהיותו שב לעסקי העולם, גורם לזכותו. ואנו מקדימים דבר זה בעיוה"כ שהוא מכוון כנגד התשובה של תיקון המעשה שהוא דוקא בהיותנו עסוקים בדברים גשמיים. ויובן עפ"ז הלשון: "שוב יום אחד לפני מיתתך", וכששאלו תלמידיו את ר' אליעזר מי יודע איזה יום ימות אמר: "וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר", ולכאורה קשה הלא גם על יום אחד אין האדם בטוח וכמה מתים פתאום ל"ע. אלא שעיקר הכונה, שהתשובה מחולקת במהותה אם היא באופן שהוא מתעתד לחיים או מי שהוא נוטה למות, 'שזה האחרון' עיקר תשובתו הוא להתחרט על העבר ולהתבונן בגדולות השי"ת ולהשיג דעת אלקים לפי כוחו, וא"צ כ"כ להכין עצמו לישר צעדיו בענינים גשמיים מאחר שאינו עתיד להיות עסוק בהם, אבל השב בהיותו מצפה לחיים הוא צריך לפלס נתיבות עסקיו הגשמיים שלא יכשל בעבורם בחטא ועון. אמנם זה הפלס א"צ שירבה לחשוב על זמן רב, כי אז יגדל עליו העול ויתיאש מתשובה, כי מי יודע ילדי יום. אלא צריך לצייר בעצמו שצריך להכין עצמו רק ליום אחד, ויום אחד יהי' נקל לו לעמוד נגד יצרו בנסיונות אפי' אם הורגל ברע ח"ו, ואח"כ יתחזק עוד יום א', עד שתשוב להרגל אצלו ההליכה בדרך הטובה.