הכוזרי · פרק א׳, מ״ז

(מא) אָמַר הֶחָבֵר: וְאִם יִמָּצֵא אָדָם שֶׁיָּבֹא בָאֵשׁ וְלֹא יֻזַּק בּוֹ, וְיַעֲמֹד מִבְּלִי מַאֲכָל וְלֹא יִרְעַב, וְיִהְיֶה לְפָנָיו זֹהַר שֶׁאֵין הָעַיִן יְכוֹלָה לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ, וְלֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֶחֱלַשׁ, וְכַאֲשֶׁר יַגִּיעַ אֶל תַּכְלִית יָמָיו, יָמוּת לִרְצוֹנוֹ, כְּמִי שֶׁיַּעֲלֶה עַל מִטָּתוֹ לִישׁוֹן, וְיִישַׁן בְּעֵת יָדוּעַ וּבְשָׁעָה יְדוּעָה, עִם יְדִיעַת הֶעָבַר וְהֶעָתִיד, מַה שֶּׁהָיָה וּמַה שֶּׁיִּהְיֶה, הֲלֹא הַמַּעֲלָה הַזֹּאת נִפְרֶדֶת בְּעַצְמָהּ מִמַּעֲלַת בְּנֵי אָדָם.