קול התור · פרק א׳, י״ג

ח) [ג] בעתה אחישנה. בקשר לדברי חז״ל (סנהדרין צ״ח) על הפסוק בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה, אמר לנו רבנו סו״ס אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שהפשט הוא שאפילו בעתה אחישנה, ומתי - כשהקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום, הקטן והצעיר נאמרו על אפרים שהוא מב״י וכנודע שהדרגה הכי גבוהה של מב״י הבא באתערותא דלתתא היא אלף פחות אחד היינו ״טצ״ץ ביסוד״. כשהקטן יהיה לאלף: כלומר כשיגיע במעשיו עד הדרגה שעד האלף, אזי - אני ה׳ אפילו בעתה אחישנה וכן הכוונה ״וחש עתדות״ למו (דברים ל״ב:ל״ה). בדברי רבנו, כי ״עת לכל חפץ״ היינו שקביעות הזמן תלוי בחפץ שהוא חפץ דלתתא ובמו שכתוב על כורש ״וכל חפצי ישלים״. וכורש נתון בתפקידו של מב״י מסטרא דשמאלא היינו מדת הדין הבאה באתערותא תתאית. הרבה פעמים ראיתי את רבנו מסתובב בחדרו ומדבר בסערת רוח נוראה ואומר ״רבש״ע האין לך דרך אמצעית בין בעתה לבין אחישנה. אנו עומדים בכל תוקף על דברי הפשט הפשוט שבדברי הבטחתך. אני ה׳ בעתה אחישנה״.