גבורות השם · פרק ז׳, ו׳

אבל העיקר הוא כי חילוק יש בין ההבטחה ובין הנבואה. כי ההבטחה הוא מה שמבטיח הצדיק בשביל צדקתו, או בשביל שאהוב לפני ה', דבר זה נקרא 'הבטחה לצדיקים', ואין הנביא יבחן* בדבר זה, כי "בטל דבר בטל האהבה". וזה פירוש שאמרו (ב"ר עו, ב) "שאין הבטחה לצדיקים", ואין הנביא נבחן בדבר שהוא הבטחה, רק בדבר שהוא נבואה. וזה כי הנבואה הוא מצד עצמה דבר זה יהיה כך או לא יהיה כך, ואין תולה בשום הבטחה. ולפיכך היעוד של רע גם כן אין בחינה בזה כלל שיובחן הנביא, כי אין רע יורד לעולם מצד עצמו, שמאתו יתברך יבא טוב. ולפיכך אפשר להשתנות כאשר הוא חוזר בתשובה, שהרי הרע לא יבא רק על ידי מקבל. וזהו שאמר ירמיה הנביא (ירמיה כח, ט) "אשר ידבר לשלום", כלומר אותו יש לו בחינה אם הוא נביא אמת, מפני שהטוב יש לו ענין בפני עצמו, שהוא תולה בעצמו, ושייך בזה הכזבת הנביא. אבל אשר הוא מתנבא לרע, אותה הנבואה היא בודאי מצד המקבלים, ולפיכך אפשר להשתנות על ידי תשובה.