גבורות השם · פרק ס״ד, ל״ז

ואמרו במדרש (שוחר טוב מזמור קטז) לא היה ראוי מיתה לצדיקים, אלא בשביל ששאלו המיתה בפיהם. אברהם אמר (בראשית טו, ב) "אנכי הולך ערירי". יצחק אמר (בראשית כז, ז) "ואברכך לפני מותי". ביעקב כתיב (בראשית מו, ל) "אמותה הפעם". ביאור הדבר הזה, כי בעיני ה' בודאי יקר, אבל מצד שהמיתה טבעית לבני אדם מצד החומר, והצדיקים אינם דוחים הטבע, כי הטבע ראוי להנהגת* העולם, והיא הנהגה של אמת, והצדיקים במה שהם צדיקים חפצים באמת, ואינם חפצים שיצא העולם חוץ מסדר האמת. אבל אצל השם יתברך, שהוא עושה נסים עמהם, הוא קשה. ואם לא היה שהצדיק אינו חפץ בשנוי הסדר, שהמיתה ראוי לפי סדר המציאות, היה השם יתברך מחדש עמהם נפלאות שלא להמית הצדיק. אבל מפני שהצדיק חפץ באמת, לכך המיתה באה, והבן זה. אבל שאר הדברים אין זה בסדר*. כי מה שהשליך נמרוד את אברהם לכבשן האש, לא היה ראוי אברהם שיהיה נהרג מנמרוד, והיה אברהם רוצה שלא ימות ביד נמרוד, ועשה הקב"ה אל אברהם תשועה כאשר ראוי. אבל בענין הנהגת העולם וענין הטבע, כגון המיתה הטבעית, הצדיקים גוזרים על עצמם כך, כי הוא ראוי לפי ענין הטבע.