גבורות השם · פרק נ׳, ט״ז

והשתא אתי שפיר הא דקאמר בגמרא (פסחים קיד:) כי דחי, לעולם מצות אין צריכות כונה, ותרי טבולי למה, משום היכרא דתינוקות. וכי תימא אם כן לאשמועינן שאר ירקות. לא מבעיא קאמר וכו'. והשתא מאי "וכי תימא", דהא גם למקשה קשיא קושיא זאת, למה צריך טבול ראשון בחזרת, לאשמועינן שאר ירקות, כיון דטבול ראשון לא הוי רק משום לעשות טבול דרך חירות, למה לי לעשות דוקא בחזרת, דהוא מרור. אלא פירושו כמו שאמרנו, דריש לקיש היה סובר לכך בעי טבול ראשון בחזרת, דעל ידי טבול ראשון ניכר דטבול שני, דהיינו המרור, שהוא אוכל דהוא לשם מצוה, ולא יאמרו שכדרכו מטבל כשאר ימות השנה, ולכך יעשה טבול ראשון, ודהשתא ניכר טבול שני שהוא לשם מצוה. ומפני דחיישינן שמא עדיין לא יעשה הטבול השני למצוה, אף על גב דעבד ליה היכרא, לפיכך יותר טוב לעשות טבול ראשון במרור, שאם לא כיון לגמרי בטבול שני לשם מצוה, מכוין בטבול ראשון. שמאחר שעל כל פנים הוצרכו לתקן טבול ראשון שיהיה ניכר טבול שני שהוא לשם מצוה, יש לתקן טבול ראשון במרור, שאם לא כיון בטבול שני לשם מצוה, וכיון בטבול ראשון, יצא. אבל השתא דאמרינן מצות אין צריכות כונה, אם כן למה צריך טבול ראשון במרור, דאף על גב שלא כיון בטבול שני, יצא, דמצות אין צריכות כונה. ומתרץ, לא מבעיא קאמר; לא מבעיא היכא* דאית ליה שאר ירקות, דצריך טבול שני, דהא לא יצא בטבול ראשון. אלא אפילו עביד טבול ראשון במרור, הוה אמינא דאין צריך טבול שני, דהא כבר יצא בטבול ראשון. אשמועינן משום היכרא דתינוקות צריך לעשות טבול שני.