גבורות השם · פרק נ׳, י״ג

ובפירוש הזה ניחא מה דקאמר שם (פסחים קיד:) אמר ריש לקיש, זאת אומרת מצות צריכות כוונה, וכיון דלא בעידן חיובא דמרור אכל ליה, ב'בורא פרי האדמה' הוא דאכיל ליה, ודלמא לא איכוון אמרור, הלכך בעי למהדר לטבול לשם מרור. דאי סלקא דעתך מצות אין צריכין כוונה, למה לי תרי טיבולים, והא טבל ליה חדא זימנא. ודחה, לעולם אין צריכין כוונה, ותרי טבולי למה לי, כי היכי דלהוי היכרא לתינוקות. והשתא מה סלקא דעתך דמקשה, דליקשי לגופיה, להוי סגי בטבול שני, דודאי הך טבול בחיוב מרור הוא דאכיל. שהרי משמע דוקא בטבול ראשון לא סגי, משום דאכיל ליה קודם אכילת מצה, וחיישינן דלא אכל לשם מרור. אבל על מרור שבתוך הסעודה, בודאי במצות אכילת מרור הוא דאכיל ליה, ולמה לי טבול ראשון. אלא טבול ראשון צריך כדרך בני חורין, שמטבילין קודם הסעודה. ודייק מדלא סגי בטיבול ראשון, שמע מינה דמצות צריכות כוונה. וכך ראיתי לקצת שפירשו ההגדה, פירשו כי טיבול ראשון הוא בשביל שהוא דרך חירות.