גבורות השם · פרק מ״ז, י״ח

ולפיכך מביא מקרא זה (יונה ב, ג) "מבטן שאול שועתי". כי יונה, עם כי היה נביא ה', היה ממעט מן כבוד השם יתברך, וכדכתיב (יונה א, ג) "ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה'", ו"כי מלפני ה' הוא בורח" (שם פסוק י), כאילו היה רוצה לצאת מרשות הקב"ה. ואף על גב דבמדרש אמרו (מכילתא שמות יב, א) הלא כבר נאמר (תהלים קלט, ז-ח) "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח אם אסק שמים וגו'". וכדכתיב (זכריה ד, י) "עיני ה' משוטטות בכל הארץ". וכתיב (משלי טו, ג) "בכל מקום עיני ה' צופות". וכתיב (עמוס ט, ב) "אם יחתר* בשאול משם ידי תקחם". וכתיב (איוב לד, כב) "אין חושך ואין צלמות להסתר". אלא אמר יונה, אלך חוצה לארץ, שאין השכינה נגלית לשם. משל לעבד שברח מרבו כהן לבית הקברות. אמר, אברח לי לבית הקברות, מקום שאין רבי יכול להלוך. אמר לו רבו, יש לי עבדים כמותך, שנאמר (יונה א, ד) "וה' הטיל רוח סערה אל הים", עד כאן. ואם כן לא היה ממעט מן כבוד השם יתברך. מכל מקום בזה שהיה אומר שיכול לברוח מן השם יתברך, על כל פנים זהו מעוט מן כבוד* השם יתברך חס ושלום, כאילו יש דבר חוץ ממנו יתברך, וכדכתיב (יונה א, י) "מלפני ה' הוא בורח", שהיה סובר שיצא מרשות השם יתברך. ולכך היה ראוי שיהיה נפרע בים, כי בקריעת ים סוף נודע כי אין חוץ ממנו, ואם כן לא יוכל לברוח ממנו יתברך, כמו שהתבאר. ומי שמסופק בזה המופת הוא פתח לגיהנם, כי מכחיש הוא במציאותו יתברך, כמו שהתבאר*.