גבורות השם · פרק מ״ד, ב׳

במצוה הראשונה (שמות כ, ב) "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך וגו'". תלה מצוה זאת ביציאת מצרים. והרבה הקשו למה תלה הכתוב ביציאת מצרים, ולא אמר "אנכי ה' אלקי השמים והארץ". והאריכו בביאור קושיא זאת, ואין בדבריהם מה שיתן האמת. אך פירוש הכתוב "אנכי ה' אלקיך", ופירוש "אלקיך" בפרט, אף על גב שהוא אלקי כל הנמצאים, הוא אלקי ישראל בראשונה וביחוד, ואחר כך אלקי כל הנמצאות. וכבר התבאר בזולת זה המקום המעלה הזאת, שיש בישראל ענין אלקי שאין בכל הנמצאים. ולפיכך אמר אחריו "אשר הוצאתיך מארץ מצרים", כי היציאה מארץ מצרים מורה שיש לישראל מעלה אלקית נבדלת מן הגשמית, וזה מוכח מפני שהוציא אותם מבית עבדים. שכבר התבאר כי העבד הוא חמרי, וכמו שאמרו חכמים (יבמות סב.) "שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב, ה), עם הדומה לחמור. והרבה פעמים התבאר זה, כי העבד, שהוא משועבד, דומה לחומר*, שהוא משועבד מתפעל, ואינו פועל, כמו העבד הזה. ומה שהשם יתברך הוציא את ישראל מבית עבדים, היו יוצאים מן העבדות לקנות מעלה האלקית. שכבר התבאר כי לא היה אומה בעולם שהיה כל ענינם הכל חמרי כמו מצרים, והם נקראו בעצמם (יחזקאל כג, כ) "אשר בשר חמורים בשרם", והוציאם ממדה* זאת. ולפיכך אמר "אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", שכל זה הוראה* שישראל קנו המעלה האלקית, ומאחר שקנו המעלה האלקית ראוי שיתיחד שמו יתברך על ישראל בפרט, כמו שאמר "אנכי ה' אלקיך", כי הם ראוים לו יתברך. וכאשר הוא אלקי ישראל, בזה בעצמו הוא אלקי הכל, שכל הנמצאים נמשכים וטפלים אצל ישראל, כמו שימשכו כל האברים אחר הלב, והוא העיקר.