גבורות השם · פרק מ״ג, ה׳

וכיון שהיו הולכים היו מבצבצין (סוטה יא:), רצה לומר כמו החרישה, שכל זמן שהאדם פועל באדמה, יותר נותנת האדמה כח. וזה כי האדמה היא קשה, וכאשר עובדין אותה, מזקקין קושי חומר האדמה, עד שנותנת כח. וכך כאשר היו עובדין בהם, היו ממעטין החומר שלהם, עד שהיו נותנים כח יותר, והיו פרים ורבים יותר. וזה שאמר (שמות א, יב) "כאשר יענו כן ירבה וכן יפרוץ", כמו שנתבאר למעלה. כי הענוי היה מחליש ומסלק החומר, ובהתחלש החומר היה גובר בהם הרוחני, ואז היה ישראל מקבל הברכה והיה נותן פרי. ולפיכך אמר שהיו חורשים על גבם, ומיד כשחזרו מהם היו מבצבצין וצומחים כצמח השדה. וזה בא לומר כמו שאמרנו, כי החרישה הזאת גורמת להם כאשר יגרום שאר החרישה כאשר נעבדה יפה יפה, ממהרת לצמוח, כך הענוי הזה היה ממהר אותם להפרות ולהרבות. ולקמן יתבאר ענין החרישה באופן אחר, כך יש לפרש. אמנם אשר הוא ברור ונכון הוא אשר אמרנו למעלה, כי היה בליעה זאת ענין בלתי טבעי, כמו שהתבאר.