גבורות השם · פרק מ״ג, כ׳

וכאשר תתבונן ותעמיק עוד תדע, כי אלו ארבעה דברים אשר אמרו, דוקא ראוי שעל ידם יצאו לחירות. וזה כי אלו ארבעה דברים כאשר לא שנו שמם ולשונם, ולא היו פרוצים בעריות, ולא דברו לשון הרע, באלו ארבעה דברים עמדו בענין הראשון שהיה להם, ולא היה להם שנוי. וזה כמו שהחולה שהוא חולה, אם היה משתנה טבעו לגמרי בחליו, לא היה אפשר שיהיה חוזר אל בריאותו, שאין לו התחלה שבו ישוב אל בריאותו. אבל בודאי יש בחולה כח טבע שנשאר שלא נשתנה, ואותו הטבע מחזיר אותו לבריאותו, ודבר זה ענין ארוך מאוד. לכך אמר אילו לא היה נשאר לישראל שמם העצמי ולשונם העצמי, ושאר דבר שהוא עצמי להם, לא היה להם התחלה לגאולה, כי כבר נשתנו לגמרי, ואין להם התחלה לגאולה. ולכך זכרו החכמים כי בזכות ארבעה דברים אלו נגאלו ממצרים, כי מאחר שהיו עומדים בתוך מצרים. לא כמו הגליות שהם עתה, שישראל כבר נעשו לעם כאשר לקחם השם יתברך אליו, ולא יתכן, ואי אפשר שיהיה לישראל חבור אל האומות, ובודאי הם ראוים לגאולה. אבל במצרים, שעדיין לא היו ישראל לעם, שהרי לא היו לעם עד שיצאו, דכתיב "והייתם לי לעם", ולא קודם, אם לא היו ישראל שומרים עצמם שלא יגיע להם שינוי בעצמם, כבר לא היה להם התחלה שישובו לכמו שהיו, כי כבר קבלו שנוי בעצמם, ונפסד ענינם, ונשתנו לגמרי, ואין להם גאולה. אבל בשביל שהיו שומרים עצמם, והיו בלא שנוי כלל, זכו אל הגאולה לחזור כמו שהיו בראשונה.