בארו בזה כי ראוי שתהיה התחלת הגאולה במדבר, כי המדבר הוא מקום הדין, כאשר ידוע שהוא מקום שממה. ומפני זה, כאשר כרת הקב"ה ברית בין הבתרים, גזר עמו במדת הדין. וזה תדע מן "תנור ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים*" (בראשית טו, יז), ליתן הארץ לבניו במדת הדין. לכך נאמר (בראשית טו, א) "היה דבר ה' אל אברם במחזה", והוא במדת הדין, כמו (ישעיה א, א) "חזון ישעיה", וכמו (ישעיה כא, ב) "חזות קשות הוגד לי", שמזה למדו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר מד, ו) כי כל "חזון" מדת הדין. וכל זה כדי ליתן הארץ לאברהם בדין, שאז יתקיים בודאי, ולא יהיה הבטחה שיש לה שנוי כאשר יגרום החטא. לפיכך צוה לו הקב"ה לגזור הבהמות לשתי גזרים (בראשית טו, י), שמורה על הגזירה שגוזר הדבר כך בדין, ולעבור בין הגזרים, לומר שבגזירת הדין נותן לו הארץ. ומפני שנתן לו הארץ בגזירה, לכך כאשר* רצה הקב"ה לקיים הגזירה, ובצאת* הגזירה לפעל יוצאת* במקום הראוי לה, הוא מקום מדת הדין, כי הדין הראשון גורם.
גבורות השם · פרק כ״ב, י״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Gevurot Hashem, with footnotes and annotations by Rabbi Yehoshua D. Hartman, Machon Yerushalyim, 2015-2020
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך גבורות השם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.