גבורות השם · פרק כ׳, ב׳

עוד דקדקו ז"ל (שמו"ר א, לב) במלת "ויושיען", דהוי למכתב "ויצילן", שכן אמרו בנות יתרו (שמות ב, יט) "איש מצרי הצילנו". אלא כי לשון תשועה באה על תשועה גדולה, יותר מן הצלה. לדעת רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, שרצו לעשות להם דבר של גלוי עריות, ומזה הושיעם, והוא תשועת הנפש, שלא יבא עליו חטא. ולדעת רבנן, תשועת הגוף, שהשליכו אותם הרועים למים, והושיע אותם. כי זה נקרא תשועה להושיע אותם מן המיתה. וכתוב זה, אף על גב שעתה אין חדוש כל כך שהיה משה רבינו עליו השלום מושיע אותם. שכבר אמרנו לך שכל ענין שהיה למשה אין ראוי שיהיה דבר מקרה, ואם היה דבר מקרה, אם כן היתה הגאולה במקרה. שהרי לא היה מחויב משה רבינו עליו השלום לעשות דבר זה להם, להושיע אותם בזה, שהרי אפשר להם להשקות אחר הרועים. ואם כן, היה דבר זה שהושיע להן דבר שאינה הכרחי, וכל דברים אלו ראוים שיהיו מוכרחים, כמו שנתבאר למעלה. אבל כאשר הרועים רצו לעשות להם דבר של גלוי עריות, או שפיכות דם, היה מוכרח משה להושיען. לדעת רבי אליעזר, עיקר התשועה מן החטא של גלוי עריות, שזה תשועה גמורה, תשועת הנפש. ולדעת רבנן, תשועת עצמן הוא יותר תשועה, להציל האדם עצמו שישאר בחיים. ואפשר כי יש חלוק ביניהם בדין; לדעת רבי אליעזר, אם אחד רודף אחר הערוה, ואחד רודף להרוג, ויוכל להציל אחד ולא שנים, לדעת רבי אליעזר קודם להציל מן הרודף אחר הערוה. ולדעת רבנן, קודם להציל מן הרודף להרוג, ודבר זה מבואר.