גבורות השם · פרק ב׳, ז׳

ונראה לי פירושו, דמדכתיב "מה העדות והחקים והמשפטים", על כרחך איירי קרא שיודע ענין המצוה*, שהרי לשון "עדות" משמע מצוה שהיא לעדות על דבר; כגון פסח, שהוא מעיד על שפסח הקב"ה על בתי ישראל (פסחים קטז:). מצה, על שלא הספיק בצקת* אבותינו להחמיץ (הגדה של פסח). ומרור, על שם שמררו חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים (שם). ומאחר שיודע שהמצוה היא לעדות על דבר, אם כן קרא איירי בתלמיד חכם שהוא יודע המצוה, רק שהוא מתעסק ביציאת מצרים. ואין לומר הכתוב מדבר בבן חכם, ולא בחכם, [ד]הוי ליה למכתב "מה המצוה הזאת", כי מנא ליה לבן החכם הזה שהמצוה היא עדות, שאולי הוא חוק בלבד. אבל מאחר ששואל ומחלק בין מצוה למצוה, לומר על אחת שהיא "עדות", ועל אחת שהיא "חוק", ואחת שהיא "משפט", אי אפשר לומר רק שהוא מדבר בחכם, שיודע כי יש מצוה שהיא "עדות", שלא בא רק להעיד על דבר, כמו שאמרנו. ויש מצוה שהיא "חוק", כמו שמצות הפסח דוקא שה (שמות יב, ה) ולא בקר, בן שנתו (שם) ולא בן שתים, ודבר זה חוק שאין טעם בדבר. ויש שהוא משפט, כמו "כל ערל לא יאכל" (שמות יב, מח), כי זה הקרבן ראוי לישראל דווקא, ובמשפט המצוה זאת שייך להם, כי אותם הוציא, וזהו משפט. ומאחר שמחלק בין מצוה למצוה, אם כן חכם גמור הוא, ובא ללמד שיש לספר כל ענין מצות הפסח אף דבר שידע כבר, וזה כדי לספר ביציאת מצרים.