גבורות השם · פרק ט״ו, א׳

"ויבן ערי מסכנות" (שמות א, יא), רב ושמואל (סוטה יא.); חד אמר, שמסכנות* את בעליהן. וחד אמר, בעליהן מתמסכנים. דאמר מר, כל העוסק בבנין מתמסכן, עד כאן. בארו חכמים בזה הסבה שגזר עליהן להיות בונין ערי מסכנות לפרעה. ואמר, מפני שמסכנות בעליהן, וגזר עליהם שיעבוד זה, אשר הוא סכנה לאדם, והיה מתחבר בזה השעבוד הגדול עם הסכנה. וכן למאן דאמר שהאדם מתמסכן*, כי הדבר הזה יש בו טורח גדול, ואין לו דבר קץ וסוף, שיכול לבנות מה שירצה, ולפיכך מתמסכן בבנין דוקא, ומפני זה נגזר עליהם הגזירה בענין זה. אבל דברים אשר נמשכים לטבע, לחרוש ולנטוע, אינו כך, כי הטבע יש לו שיעור קצוב, לכך לא היה נגזר עליהם שיהיה שיעבודם בדבר שיש לו קץ. נמצא לדעת שניהם מורה המלה על גודל השיעבוד; למר מורה איכותו, שמסכן את בעליו. ולמר מורה גודל השיעבוד ואריכתו, שנמשך זמן הרבה.