שמונה פרקים · פרק ז׳, ו׳

וכאשר ידע משה רבנו ע"ה, שלא נשארה לו מחיצה שלא הסיר אותה, וכי נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן - ביקש להשיג מהות השם יתברך על אמיתת מציאותו - אחר שלא נשאר לו מונע - ואמר: "הראני נא את כבודך" (שמות לג, יח). הנה לא נשארה לו בינו ובין השגת הקדוש ברוך הוא על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה - והוא השכל האנושי שאינו נבדל. וגמל אליו יתברך חסד בתת לו מן ההשגה -אחת ששאלה- יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו:שתכלית ההיא אי אפשר לו, מפני שהוא בעל גשם. וכינה אמיתת ההשגה ב"ראית פנים" - כי האדם כשיראה פני חברו, תהיה אז בנפשו חקוקה צורתו עד שלא יתערב לו עם זולתו, אפילו בשעה שאינו רואה אותו. אבל כשיראה אחוריו אע"פ שהוא מכירו בראיה ההיא פעמים יסופק עליו ויתערב לו עם זולתו. כן השגתו יתברך על האמת - היא: ידיעת השם יתברך מאמיתת מציאותו מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות; עד שימצא בנפשו מציאותו חזקה ונבדלת על מה שמצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר לאדם להשיג זה השיעור מן ההשגה אלא שהוא, ע"ה, השיג למטה מזה מעט. והוא אשר כינה ואמר: "וראית את אחורי" (שמות לג, כג). ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה. וכאשר ידעו חכמים, ז"ל, ששני המינים האלו מן הפחיתיות, ר"ל: השכליות והמידות, הם אשר יבדילו בין השם יתברך ובין האדם, ובהן הוא יתרון מעלות הנביאים, אמרו על קצתם במה שראו מחכמתם ומידותיהם: ראויים הם שתשרה שכינה עליהם כמשה רבנו, עליו השלום (סוכה כח, א). ולא יעלם ממך ענין הדימיון - שהם דימו אותם בו, לא שהישוום אליו חלילה. וכן אמרו על אחרים: כיהושוע בן-נון, ועל הצד אשר זכרנו. וזה ענין אשר כונו לבאר בזה הפרק.