וכבר אמר שלמה המלך, ע"ה, כיוצא בזה: "נפש רשע אותה רע" (משלי כא, י). ואמר בשמחת החסיד במעשה הטוב, והצטער מי שאינו צדיק בעשיתה, זה המאמר: "שמחה לצדיק עשות משפט ומחיתה לפועלי און" (משלי כא, טו). זהו הנראה מדברי הנביאית נאות למה שזכרוהו הפילוסופים. וכאשר חקרנו דברי חכמים בזה הענין נמצא להם: שהמתאוה לעברות ונכסף אליהן - הוא יותר חשוב ויותר שלם, מאשר לא יתאוה אליהן ולא יצטער בהנחתן; עד שאמרו: שכל אשר יהיה האדם יותר חשוב ויותר שלם - תהיה תשוקתו לעברות והצטערו בהנחתן יותר גדול. והביאו בזה הדברים ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א). ולא דים זה, עד שאמרו: ששכר המושל בנפשו גדול לפי רוב צערו במשלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא" (אבות ה, כג). ויותר מזה - שהם צוו להיות האדם מתאוה לעברות, והזהירו מלומר: שאני בטבעי לא אתאוה לזאת העברה, ואע"פ שלא אסרה התורה. והוא אמרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא יואמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב; אי אפשי ללבוש שעטנז; אי אפשי לבוא על הערוה, אלא: אפשי, ומה אעשה אבי בשמיים גזר עלי".
שמונה פרקים · פרק ו׳, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Wikisource
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך שמונה פרקים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
