דרוש חדושי הלבנה · פרק ד׳, כ״א

הַי״א). מִתּוֹךְ הַלָּשׁוֹן שֶׁאָמְרָה "אֲמַעֵט אֶת עַצְמִי", וְהַיְנוּ בְּלָשׁוֹן עָתִיד, שְׁמַע מִנָּהּ, שֶׁלֹּא עָשְׂתָה עַד עַתָּה מַאֲמָרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וּמִמַּה שֶּׁחָזַר אַחַר פִּיּוּסִים, נִרְאֶה שֶׁקִּבֵּל דְּבָרֶיהָ. אִם כֵּן, יַחְזֹר גַּם הוּא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ וִימַלֵּא מִשְׁאַלְתָּהּ לְטוֹבָה, כִּי הֲלֹא לֹא יִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר אַחֵר לְהַשְׁלִים זֶה הַחִסָּרוֹן שֶׁל אֶפְשָׁר לִשְׁנֵי מְלָכִים כו׳? וְאֵין טַעַם לוֹמַר שֶׁלֹּא רָצָה לַחֲזֹר, שֶׁהֲרֵי אָמַר יִרְמְיָה (כ״ח ט) "הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם בְּבוֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה׳ בֶּאֱמֶת", פֵּרֵשׁ רַשִׁ״י (שם ז) עַל פִּי מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא (פרשת מסעי אות ז), וְאִלּוּ הַמְנַבֵּא עַל רָעָה אַף שֶׁלֹּא תָבֹא הָרָעָה אֵין מִזֶּה הוֹכָחָה שֶׁהוּא נְבִיא שֶׁקֶר, כִּי אֶרֶךְ אַפַּיִם הוּא וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְכֵן פֵּרֵשׁ רַדַ״ק (ירמי' שם), וְהֵבִיא רְאָיָה מִנִּינְוֵה. אֲבָל הַטּוֹבָה תָּחוּל עַל כָּל פָּנִים, אַף עַל פִּי שֶׁתּוּסַר עַל יְדֵי חֵטְא, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר (שם א י) "וְרֶגַע אֲדַבֵּר וגו׳ לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ וגו׳ וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה". עַד כָּאן. וְכֵן בִּירוּשַׁלְמִי פֶּרֶק (חלק) [אֵלּוּ הֵן הַנֶּחֱנָקִין] (סנהדרין פי"א ה"ה), שֶׁאָמַר לוֹ הַנָּבִיא לְיִרְמְיָה, תֵּן סִימָן לִדְבָרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֲנִי מִתְנַבֵּא לְרָעָה, וְאֵינִי יָכוֹל לִתֵּן סִימָן לַדָּבָר. שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא א[וֹ]מֵר לְהָבִיא רָעָה וּמִתְנַחֵם. אַתָּה הוּא מִתְנַבֵּא לְטוֹבָה, אַתָּה הוּא שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן סִימָן לִדְבָרֶיךָ וכו׳. עַד כָּאן. מִכָּל הָלֵין דְּמִדָּה רָעָה חוֹזֶרֶת, וְלָמָּה לֹא חָזְרָה גַּם עַכְשָׁו, מִכֵּיוָן שֶׁנִּרְאֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹדָה לְטַעֲנָתָהּ שֶׁיָּפֶה טָעֲנָה :