דרשת שבת הגדול · פרק ה׳, ד׳

ובי"ד היה ביעור חמץ והשאור, והיה שחיטת הפסח אחר ביעור חמץ ושאור. וזה היה שיעבוד הגוף אל השם יתברך. כי יצר הרע הוא בגופו של אדם, כי הנשמה היא בלא יצר הרע, ומצוה על האדם שיבער השאור והחמץ מביתו וישחט הפסח, להודיע כי לעבודת השם יתברך יסלק יצר הרע. ומפני כי סלוק יצר הרע של אדם מצד שקיעתו למיתה, ומצד הזה מסלק יצר הרע, ולפיכך התחלת ביעור השאור אחר חצות דוקא, שאז השמש נוטה לערוב, ויראה האדם כנגדו המיתה גם כן, שהוא גם כן סופו שישקע וימות מן העולם. כי כל הנבראים שוקעים ויש להם הפסד, ואז אפשר שיהיה כובש יצרו. אבל כל זמן שרואה היום בגבורתו, אין כאן סילוק יצר הרע. וכבר אמרנו כי הלילה נחשב כמו המיתה, כאשר אנו מברכין (ברכות ס:) "המחזיר נשמות לפגרים מתים". ולפיכך ביעור חמץ לאחר חצות היום, כשמתחיל השמש לערוב לאחר חצות, ואז יש לו סימן גם כן לאדם כי סופו למות. כמו שאמר עקביא (אבות פ"ג מ"א) "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה; דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". כי יצר הרע גובר באדם כאשר יש לו רצונו כתאות* לבו, אבל כאשר האדם הפך זה, שיש לפניו יום המיתה, אז אין גובר עליו.