דרשת שבת הגדול · פרק ה׳, א׳

ומפני כי תחילת בריאת האדם היא לעבוד השם יתברך, בחרה התורה* החודש שבו הפסח, שהוא עבודת השם יתברך בפרט, כי הפסח נקרא עבודת השם יתברך, שכך כתיב (שמות יג, ה) "ועבדת את העבודה הזאת וגו'". ועוד כתיב אצל הפסח (שמות יב, כו) "מה העבודה הזאת לכם", וכן כמה כתובים, כי הוא קרבן שחייב עליו כרת (במדבר ט, יג). כי הפסח בא בשביל שישראל ראוים לעבוד השם יתברך, שהרי כתיב (ויקרא כה, נה) "כי לי בני ישראל עבדים", "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים*" (במדבר ח, יז). ולכך הפסח, שהוא בשביל דבר זה, הוא "עבודה" נקרא, כי בשביל זה הם עבדים להקב"ה, וחייבים לעבוד לו. וצוה על זה בחודש הראשון באחד לחודש (רש"י שמות יב, ג), כי האדם תחילת בריאתו שיעבוד השם יתברך, ולפיכך באחד בניסן, אשר קראו אותו "עיגול החיים", מפני שכאשר בא השמש לראש טלה, יתחילו הצמחים לצמוח ולחיות, וכן כל הנבראים חוזרים לחיות שלהם. ובימות הגשמים נחשבים כאילו הם מתים, וזהו תחלת הווייתם. ואפילו לרבי אליעזר (ר"ה י:) שאמר בתשרי נברא העולם, היינו תחילת הבריאה, אבל דבר זה מצד השנה עצמה. ומכל שכן לרבי יהושע (ר"ה יא.) דאמר בניסן נברא. ולכן צוה על מצות הפסח, שהיא העבודה, מיד באחד לחודש.