עקידת יצחק · פרק צ״ט, ו׳

אך אמנם צריך שתדע כי עבור אלה והפר ברית יאמר בשתי מדות שהם ארבעה. אם שיהיו כלל האומה נסוגים אחור נסיגה כללית וכפירה מעקר לומר אי אפשנו בו ולא בתורתו והוא המיאון במעשה האבות כמו שכתבנו. או שיהיו בכללם בלתי שומרי תורה עם היותם מודים בה ובלתי כופרים בעקרה. או שתהיינה שתי חלוקות כאל' בעצמם באנשים מעטים ומתי מספר מהאומה. והנה החלוקה האחת היא אשר הארכנו בבירור היות להמנעות מציאותה טבע קיים כי שקר הוא שיאמר אפשרות בשהאומה בכללה תהיה כופר בעקר מה שהנחילוה אבותי' לגמרי מבלי השאיר לה שורש וענף ושעל זה נסמכו כל הכתובי' המקיימים הקשר האלהי. עמהם ברית מלח עולם. אמנם החלוקה השנית היא באמת אפשרית והיא מה שיצאה מציאותה אל הפועל בעונותינו ובעונות אבותינו ברוב הזמנים ועליה לא על זולתה נכרתו כל בריתות שבתורה וכל התוכחות שעברו עלינו מאז שגלינו מארצנו ונתרחקנו מגבולינו ובכל זאת לא אבדה תקותנו ולא נכזבה כי נסמכנו על רחמיו הרבים ישמור לנו חסדו ואמתו יען וביען לא סרנו מאחריו ליסוג אחור מהיות לו לעם תורתו בלבנו עם היות שלא שמרנוה כמשפט כמאמר המשורר כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך לא נסוג אחור לבנו ותט אשרנו מני ארחך (תלים מ"ד). והכוונה שלא נסוג לבנו מאחריך עם היות שאשורנו נטתה מני דרך במעשנו. וכן אמר אם שכחנו שם אלהינו ונפרוש כפינו לאל זר (שם) שהכוונה אע"פ שבמעל ידינו פירשנו כפינו לאל זר והוא מה שסמך הלא אלהים יחקור זאת כי הוא יודע תעלומות לב. וזה עצמו מה שהבטיח בסוף הברית ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם (ויקרא כ"ו) ונתן הטעם כי אני ה' אלהיהם ולא יעזבוני מלבבם ולא ימירוני באל אחר. וכן בפרשת כי תוליד אמר בסוף ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו כי אל רחום ה' אלהך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח וגומר (דברים ד') וכן בכל מקום ישים התחלת ועקר הישועה האחרונה קיום האלהות ושרש האמונה בלבם. הרי שהוא מבואר שאין שום מקום לפירוד החבור האלהי מהאומה הזאת בשום חלוקה מאלו השתים אשר הם בענין כללי וכ"ש שעל חטא היחידים בשום אחת משתי החלוקות האלה לא תזוז ממקומה אלא יעבור היחיד או היחידים ההם בשלח העונש הכתוב בתורה ונסלח לכל עדת בני ישראל. וזה שאם חטא יחיד או יחידים במין השני מהחטא רצוני בשיעבור או יעברו על אחד מכל מצות ה' או יותר בעודם מודים בתורה ובקבלתם ודאי זה יתחייב בעונש הכתוב בהעל החטא ההוא ע"פ הודאת עצמו כיון שהוא מודה בקבלת התור' ההיא אשר תניח העונש ההוא וזה בין שיהי' נודע לב"ד או לאו ואם נודע לב"ד כבר ידינוהו במשפט כתוב ואם לאו דינו מסור לשמים דכתיב ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם וגו' (ויקרא כ') וכמו שאמרו אע"פ שד' מיתות ב"ד בטלו דין ארבע מיתות לא בטלו (כתובות ל'.) אמנם אם היחידים הללו היו מהמין הראשון שזכרנו בהיותם כופרים בעקר התור' עצמה ויוצאים מכללה אם הדבר נודע לב"ד ישפטו ג"כ מדין התור' על ידם היותם חומסים ומעוולים את הרבים ופורצים גדר הכללות ובמשפטיהם ישפטוהו לפי שדין היחידים אצל הכלל כדין היחיד אצל עצמו וזה כי כמו שהיחיד המודה בכלל התור' יענש בעברו על אחת ממצותיה. כן קצת העם הכופר יענש על דברי התורה אשר יודו בה כללו כי הכלל כלו כאיש אחד. והוא עצמו משפט כל עובדי ע"א וכן עיר הנדחת הכתובים בתורה ומה שחשבו בני ישראל לעלות בעבורו לצבוא צבא על בני גד ובני ראובן כאשר חשבום לסרים מעל ה' אלהיהם ח"ו (יהושע כ"ב) וכל זה יתחייב מאמתת מה שאמרנו מהיות התור' כלה כענין אחד שלם ומהיות כל האומה בכללה כעצם אחד או איש אחד תמים כאשר נתבאר בפרשת שטים שער פ"ג. ואם לא היה הענין נודע לב"ד באמת דינם מסור לשמים מהטעם הנזכר: