עקידת יצחק · פרק צ״ז, ה׳

הפרשה ראשונה כי תצא למלחמה וגו'. והיה כקרבכם וגו' ודברו השוטרים וגו'. והספקות אשר ראיתי לעורר בהם הם ד'. האחד כי אחר שהבטיח הכהן את העם במאמר שמע ישראל אתם קרבים היום וגו'. כי ה' אלהיכם ההולך עמכם וגו'. איך ישוב להניא את לבם באומרו מי האיש אשר בנה בית ואשר נטע כרם ואשר ארש אשה ילך וישוב לביתו וכן מי האיש הירא ורך הלבב וגו'. שדברים אלו יטילו עליהם אימתה ופחד לפי הנראה והוא ספק במאמר הכהן. השני כי התראה זו באנשים הללו אינה הגונה מזולת זה והוא כי אם אינם בטוחים מה נשתנו אלו מאלו הרי הכל הם צריכים לביתם ואם הם בוטחים בנצחונו של מקום הקצור קצרה יד השם מהושיע לאלה אשר בנו בית או נטעו כרם או ארשו אשה בכלל הכל. השלישי מצד לשון המצוה כי למה אמר ויספו השוטרים לדבר אל העם מי האיש הירא וגו'. כי מה ענין תוספת זה ולמה לא אמר ומי האיש הירא מבלי הפסק תוספת זה ביניהם ולפי מה שאמר רש"י ז"ל מדברי רבותינו משנוי השוטר והכהן בדבורים. וגם בשניהם יחד. יש עוד ספק רביעי כי למה יהיה בדבור הראשון הכהן מדבר ומשמיע ובשלשה האמצעיים הכהן מדבר והשוטר משמיע ובאחרונה שוטר מדבר ומשמיע. והנה לישב הספקות הראשונות לכאורה היה בידי לומר שכוונת הכתוב בזה הוא לחזק ולאמץ כח הבטחת האל יתברך בלב העם כמו שהיה הענין במלחמת גדעון בעינו שנאמר לו רב העם אשר אתך מתתי את מדין בידך פן יתפאר עלי ישראל וגו'. ועתה קרא נא באזני העם לאמר מי ירא וחרד ישב ויצפר מהר הגלעד וישב מן העם עשרים ושנים אלף ועשרת אלפים נשארו ויאמר ה' אל גדעון עוד העם רב הורד אותם אל המים ואצרפנו לך שם וגו'. ויאמר ה' אל גדעון כל אשר יליק וגו' (שופטים ז׳:ד׳). וזה כי להודיע ולפרסם כי לה' המלחמ' ומושיע אין בלתו צוה לחזור כל אנשי המלחמה ושלא ירדו בה כי אם במתי מעט המלקקים שהיו הג' מאות לבד והוא פחות מעשירית העם אשר היו מתחלה. ואונם בחירת המלקקים יראה שיש בה ב' טעמים. האחד כי זה הפועל יורה על היותם אנשי' צדיקים ראוים שתעש' תשועה על ידם כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שופטים רמז ס"ב) שהיו מקפידין שלא לכרוע לבבואה שלהם אשר נראית במים שהוא ענין ממיני העבודת אלילים. והשני מה שיורה גם כן על חזקם וגבורתם שהם אמיצי הקשרים ושאינו נקל להם לכרוע על ברכיהם לפי טבעם כמו שאמרו שהסוס שהוא ישן בעמדו על רגליו כי גם בלילה לא ישכב הוא לו סימן חוזק ויתר עז מזולתו וההתחלות הטבעיות יועילו לקבל שפע ההשגחה בלי ספק. ואיפשר שהלקיקה והבלתי כריעה שני הענינים יחד מורים על שלמותם וזה שאינם כופפים גובה קומתם ולהשביע נפשם מתאותם ולמלא כרסם מעדנם כמו שהוא המנהג ברבים שיכרעו ויפולו לפני תשוקותיהם אבל אלו יספיק להם מה שיקחו מהדברים ההכרחיים אל המזון ויתר הצרכים במה שילוקו בלשונם לבד ובהשאר קומתם זקופה ועומדת. ואיך שיהיה מהכוונות בזה הענין הוא אחד בעינו במה שצוה למעט אותם במעמד אחר מעמד לפרסם עוצם ההשגחה עליהם וכן היה ראוי לומר בכאן כי אחר שאמר להם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו' אל תיראו ואל תחפזו וגו' כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם עמכם עם אויביכם להושיע אתכם כדי שידעו וידעו אמתת זה המאמר כי ה' נלחם להם ולא להם המלחמה צוה שיכריזו להם מי האיש אשר בנה בית מי האיש אשר נטע כרם מי האיש אשר ארש אשה וגו' שכל אלו לבם על מעשיהם אלו אשר החלו לעשות שישובו כלם ואף ע"פ שהם רבים כי לה' המלחמה. ולפי שאחרי שובם עדין ישארו הרבה מאד מתת ה' את העם ההוא בידם כנזכר בגדעון צוה שיוסיפו להכריז שנית מי האיש הירא ורך הלבב וילך ישוב כי אף על פי שלא יהיה לו תואנה מהשלשה הכרזות הראשונות ישוב מפני מוראו ורוך לבבו. וכבר קדמו השלשה הכרזות כדי שיתכסה כל אדם בשובו ממורך לבב לומר כי לסבה מהנזכרות ראשונה הוא שב. והוא דרך נכון וקצר אם בצורך ההכרזות אם בתוספת השני כנזכר אבל מה נעשה והנה חז"ל חולקין בפר' משוח מלחמה (סוטה מ"ד.) בפירוש פרשה זו ולא אחד מהם שיעשה הפירוש הזה. אמנם רבי יוסי אוחז שם בזה גם הוא דרך קצרה כי הוא מפרש מי האיש הירא ורך הלבב מעבירות שבידו ושההכרזות הראשונות היו לכסות על בעלי העבירות ומה שאמר בהן פן ימות במלחמה לפי שהבלתי שומע לדברי הכהן לאו זו כוונה שיאמר אותם הוא מעותד אל העונש. ואם כן הכל הוא כתקנו כי אף על פי שהשם יתעלה יבטיחם ראוי להפריד ממחנותם האנשים החטאים בנפשותם אשר אינם ראויים שיעשה נס על ידם. אבל בכל הדברים האלו עדיין לא נמצא טעם לשנויי הדברים משוטר לכהן או מכהן לשוטר או לשניהם ועוד כי ר' עקיבא וחבריו חולקין עליו שם ואומרים שהכל כפשוטו: