עקידת יצחק · פרק צ״ד, י׳

מה שלא יצדק נפרד באלו הענינים יצדק מחובר. וזה כי אם בקבוץ הממונות בדרך הטבעי יש מפזר ונוסף עוד וגם בדרך ההשגחה הנסיון אסור. הנה בהתחבר שני הענינים יחד רצוני הטבע וההשגחה יצדק מאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר והוא על הדרך שזכרנו בתולדות הקנינים על הדרך הטבעי והוא כי כל עוד שירגיל אדם עצמו בפועל יתחזק בו הקנין ויעשה יותר בשלימות וכל עוד שישלים מעשהו יהיה השכר מרובה יותר בהצלחת הקנינים וכל עוד שיצליחו יותר יוסיף הוא בשפע וילך כן בסבוב עד לאין מספר (א) ועל זה האופן יצדק יפה עשר בשביל שתתעשר כלומר עשר כהוגן כדי שתתעשר על ידי שכר ההשגחה ותוכל לעשר שיעור גדול יתר מאד. ועל זה הענין יהיה בהפך בחולשות הפעולות עד שיהיה בעל הבית הוא הכהן כמו שאמר (ברכות י"ג.) ואיש קדשיו לו יהיו. וכבר כתבנו זה על הדרך אשר זכר אותו החוקר בפילוסופיא המדינית בשער מ"ז הנזכר דרוש אותו משם אם תרצה. והוא טעם זה המאמר בשם רבי אושעי' חוץ מזו כלומר שהנסיון סכנה אצל השם יתע' בשכר המצות חוץ מזו שהיא בנתינת הממונות שיתחייב שמנתינת הממון תמשך הנתינה עוד בשפע וזה דבר שנתן לבחינה ולנסיון בלי ספק והוא מאמר ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות ולזה אמר התינוק שאלו הגיע להערת הכתוב בזה היה מבין מדעתו ולא היה צריך לו ולר' אושעיה רבו והוא ענין נכבד מאד יועיל אל הישרת קבוץ הממונות ולהודיע כי לא יועיל עוצר היד בהם במה שראוי אך למחסור. ובמדרש פ' עקב מעשה בר' פנחס בן יאיר שהלך לעיר אחת והיו העכברים הולכים בתחומה של עיר באו ובקשו ממנו א"ל ר' פנחס בן יאיר אומר לכם מפני מה הם מצויין מפני שאין אתם מוציאין מעשרותיכם כראוי אמר להם ר' פנחס בן יאיר מבקשים אתם שנערוב אתכם שאתם מפרישים מעשרותיכם אמרו לו הן ערב אותם הלכו העכברים ולא נראו עוד הרי הלכה למעשה לנסיון הנזכר. ואמר למען תלמד ליראה את יי' אלהיך וגו'. כי נתינת המעשרות הוא באמת יראת אלהות כמו שכתבנו אצל וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שער כ"ה וכאשר נתן סדר אכילת מעשר שני והפרשת מעשר עני בשנה הג' וכל ענינם שכלם הם דברים שצריכים למוד והרגל מפני שטבע האנשים מנגדתן בקצת נעתק לענין שהוא יותר מנגד מזה. ואמר מקץ שבע שנים תעשה שמטה וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו והוא דבר קשה מאד בעיני האדם שילוה מממונו לחברו ושימתין לו עליו עדן עדנין ואחר שיעבור עליו השמטה לא יהיה לו בו רשות לשואלו: את הנכרי תגוש וגו'. לפי פשוטו כנגד יצר הרע מדבר כלומר אם תאוה נפשך לנגוש על הממון ולתבעו ולמשכן עליו כי זה מין מתשוקות ההתיהר את הנכרי תוכל לנגוש ובו תראה כח יכלתך אמנם מאשר יהיה לך את אחיך תשמט ידיך וכיוצא בזה אמר להלן כי לא יחדל אביון מקרב הארץ כמו שיבא אפס כי לא יהיה בך אביון וגו'. ירצה זה שצויתי לך שלא תנגוש את אחיך ושתשמט את ידך ממנו לא יהיה דבר גדול ולא תצטרך אליו הרבה כי לא יהיה בך אביון באופן שיצטרך אל ההלואות מהעשירים וימתין שישמטו בשביעית כי ברך יברכך ה' וגו'. רק אם שמוע תשמע וגו' והעבטת גוים רבים ואתה לא תעבוט ומשלת בגוים רבים לרדות ולנגוש אותם על מה שתלוה אליהם ובך לא ימשולו ולא תשמע קול נוגש כי באמת כאשר ינהגו בני ישראל שררה זה על זה אינו אלא לסבת חטא ולזה היה מתפלל עליו כהן גדול באותה תפלה קצרה שהיה מתפלל בבאו אל הקדש ביום הכפורים. וכבר כתבנו בפ' בהר סיני שער ס"ט התועלות הגדולות הנמשכו ממצות השמטה והיובל בזירוז ולמוד אופני עסקינו בעולם המביאין אותנו אל תכלית שלימותנו והנה כאשר הזהיר על זה הענין מהשמטה נעתק אל דבר יותר זר ויותר קשה בטבע האנשים והוא שיתן ממנו תחלה ע"מ שלא ישוב אליו עוד ואמר כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר יי' אלהיך וגו' פתוח וגו'. השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר וגו'. ירצה אם יגרום החטא שיהיה בך אביון מאחיך וגו' לא תאמץ לבבך ולא תקפוץ ידך מאחיך האביון אבל פתוח תפתח ידך הרבה פעמים לפי צרכיו. והעבט תעביטנו הוא פי' הפתיחת יד שזכר שאם לא רצה לשם מתנה יהי' לשם הלואה ושיהי' בה כדי לספק די מחסורו אשר יחסר לו ואפי' סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו לפי הדרש (כתובות ס"ז:) אמנם פשוטו הוא כדי צרכו ולא יותר. ולפי קושי זה הענין בעיני האדם אמר השמר לך פן יהי' דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע וגומר. באחיך האביון וגומר. כי האביון יצטער מאד מגודל צרכו ומתוך הדוחק יצעק וישוע לפניך אל יי' עם היות שאין אתה חייב לו כלום והוא חוטא למסור דין על מי שאין לו עליו מן הדין והחטא הזה יהי' מוטל עליך וזהו אומרו והיה בך חטא כי את חובו מידך יבקש או שירצ' שבעבורך יקרא תגר אל יי' ויהרהר אחר מדותיו לאמר שאיני מצדיק מדותיו לתת עושר וכבוד לאיש כמוך ויבא לספק בהשגחתו יתעל' והיה בך החטא הזה שהרי שם שמים מתחלל על ידך. והנה לפי שכל זה שמזהיר עליו הוא כנגד טבעו של אדם וכבר חשבו קצת שלא יגונה האדם על הפחיתיות הנמשכות מתכונותיו הנקנות לו כפי טבעו ומזגו לפי שאינו מושל בדמיונותיו אשר לפיהן יפעל וייחסו אותו אל המזל אשר נולד בו כאשר נתבאר בפ"י מהמאמר הג' מהמדות וזכרנוהו בשער כ"ב הנה נתן לו עצה נכונ' מאד והיא עצמה אשר הסכים עליה החכם בספר ההוא במה שביאר בפרק ההוא שאין המזל מושל ע"ז האופן על טבע האדם עד שלא יהא הרשות בידו לנטות אל מה שיחפוץ אבל שהכל יהי' לפי הלמוד וההרגל כמו שביארנו בהקדמה ושנקבלם בטבע ויהיו שלמים בהרגל והוא מ"ש נתון תתן לו ולא ירע לבבך וגומר. והכוונה שיהי' שיעור ההרגל במעשי הנדיבות עד שלא תעצב במתנות מצד היותה כנגד טבעך ותלך בהם מעלת השלימות והקנין אלא שהוסיפה תור' במאמר זה במה שהגבילה זה ההרגל מה שלא הגבילהו החכם והוא מסכים למה שאמרו בכל מקום בתלתא זמני הויא חזקה (בבא בתרא כ"ח.) ואמר כי כשיתן פעם אחד וישנה בה הנה כשיחזור ויתן שלישית כבר יצא מידי רוע הלב וייטיב לו המעש' ההוא. והלשונות דוקא הן כי הראשון לא ייחשהו אל הפועל לפי שהוא פועל במקרה גמור ולא להתיחס אליו ולזה אמר נתון שם המקרה. אמנם השני בא המקרה עם הכנוי ואמר תתן אבל לא אמר שנתן כהוגן. אמנם בשלישית אמר ולא ירע לבבך בתתך לו כי הוא הנותן ויודע למי ורוצ' בו וכל עוד שירגילוהו יוסיף שמחה וחדוה כמ"ש וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו ליי' (ד"ה א' כ"ט) וכאשר פירשנו למעלה. ועל היות הענין הזה כולל כל המצות אמר דוד נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה (תהילים קי״ט:קי״א) כמו שביארתי אצל בגדי כהונה שער נ"א. והוא למוד נפלא מאד ולפי שבשיעור הזה מההרגל כבר יקנה האדם שתי שלמיות. האחד שלמות המעש' הנעשה על ידי גשם טבעי כליי. והשני הקנין אשר בנפש שהוא ענין נכבד ממנו לזה אמר כנגדן כי בגלל הדבר הזה יברכך יי' אלהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך כי המעשים המחיחסים לו סתם הם הקנינים המעולים אשר הם פעולות הנפש באמת והמשימים המעשים מעשים בעצם ועליהם אמר בכל מעשיך ואמר ובכל משלח ידיך על המעשים הנעשים בשלוח היד המסודרים מהקנינים. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ וגומר. לפי שכבר יהיו האנשים הולכים אחר שרירות דמיונם שמתכבדים בהמצא אנשים שפלים ודלים כי בערכם יחשבו הם גדולים ונכבדים כמו שאחשוב קצת החשובים שמחים באיש משתגע לפי שהחסרון שכלם של אלו יעיד על שלמותם בערכם לא כן משפט השלמים מאד כי הם יקוצו בהם וימאסום תכלית המיאוס וכמ"ש איש חכם נשפט את איש אויל ורגז ושחק ואין נחת. (משלי כ״ט:ט׳) (ב) ולהוציאו מזה הדמיון המשובש אמר נתון תתן לו די מחסורו אשר יחסר לו ולא ירע לבבך בתתך לו לאמר איך אעניק את פלוני העני או אחזיק בידו ואם כן במה יודע איפה מעלת העשיר על העני ובמה יוכר שוע לפני דל (ג) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ לדמיון זה רצוני משאר העמים שתרא' כל היום עניים ומרודים ותכיר מעלת עשרך בהם אם תאוה נפשך החסרה בכך על כן אנכי מצוך לאמר פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך השיאו עצה נכונה שלא ירצ' בזלזול אחיו ענייו או אביונו אשר בארצו אשר עליו אמר בתחלת הענין כי יהי' בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך. וזה אחר שאפשר להמצא עניים ואביונים שלא יהיו אחיו וענייו ואביוניו כאשר בארנו. וזה הפירוש הוא נכון ומתיר שני ספקות שנזכרו בו ואחר שזירז בזה הענין על האופן הנזכר נעתק לאחר זר ממנו ואמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה וגומר וזה שכבר ימכרו לו העברי או העבריה בכדי דמיהם ושלא יעבדו עמם רק שש שנים ואותם שלא יעבוד בהם עבודת עבד אבל כימי שכיר יהי' עמו ועוד עמו במאכל עמו במשקה (קידושי' ט"ו.) שלא יאכל פת נקייה והעבד פת קיבר הוא יין ישן והעבד חדש ושלא ישכב הוא על גבי מוכין והעבד על גבי תבן שנאמר כי טוב לו עמך וגם שיפרנס אשתו ובניו אם יש לו ולא די לו כל זה אלא שהוא צריך להעניק לו בצאתו מצאנו מגרנו ומיקבו שיעור רב לרבי מאיר ט"ו סלעים לרבי יהודה שלשים לר' שמעון חמשים (שם י"ז.) ולפי הקושי הנמצא במצוה זו הוצרך לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלהיך על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום. ויש בזכרון זה שני טעמים: האחד שקנאו ופדאו מבית עבדים והעבד שכך ענינו הוא חייב לעשות כל מה שיצוה עליו רבו בין שקשה עליו או שיקל. והשני כי מתוך כך ידעת את נפש העני אשר הוא עבד תחת יד זולתו כי הוא צריך להטבה זאת כלה ועוד. ולענין השני חוזר ואומר על כן אנכי מצוך וגומר. והנה לקרב דעתו ולהשיאו לנהוג בו מנהג אהבה וקלות העבודה אמר והיה כי יאמר אליך לא אצא מעמך כי אהבך ואת ביתך כי טוב לו עמך כלומר מאחר שטוב לו עמך סוף שיאמר כן ויסבול באהבתו אותך חרפת העבדות והרציעה כמו שאמר ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי והגישו אדוניו וגומר ועבדו לעולם ואומר ואף לאמתך תעשה כן (ד) לומר שאע"פ שלא יקווה כי בהטיבו עמה תרצע להיות לשפחה עולמית שהרי עבד נרצע ואין אמה נרצעת מכל מקום אל נא תמנע מהטיב עמה כמו שזרזתיך על העבד כי טוב לו עמך ואיך שיהי' לא יקשה בעיניך בשלחך אותו חפשי מעמך בסוף ולא ירצע כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים חכמינו ז"ל אמרו מכאן שהעבד עברי עובד את רבו בין ביום ובין בלילה (שם ט"ו.) ומהו עבודתו שרבו מוסר לו שפחה כנענית והוולדות לאדון והוצרכו לומר זה לפי שלא עלה על דעת שיהי' לו רשות לרדותו בפרך עד שיעבוד אותו בלילה כמו שעובד ביום שהרי אמר כי טוב לו עמך זה שוכב במוכין וזה בתבן אסרה תור' כל שכן שיהי' זה שוכב על המטה וישן שנת מנוחה וזה עומד ועובד בליל' לראש אשמורות. והרלב"ג ז"ל כתב ואפשר שהיה הרצון בזה כי ימי השכיר הם ג' שנים באומרו שלש שנים כשני שכיר ולזה יהי' זה שעבד שש שנים עובד משנה שכר שכיר עד כאן. ואני קודם שראיתיו בפירושיו עלה כך בלבי אלא שלא מצאתי בו טעם פיוס שכבר יוכל לומר ג"כ כי שש פעמים כשכר שכיר עבדך שש שנים שכן כתיב ג"כ בעוד שנה כימי שכיר (ה) ואשר יראה לי בזה יותר נכון הוא שהשכיר ששוכר עצמו בכל יום הרי הלילות הוא ברשות עצמו לגמרי כשאר בני חורין אמנם העבד הנמכר לשש הנה העבדות חל עליו בכל הזמן עבד יקום מהמטה בבקר ועבד ישוב שם בלילה ואף כי ינום ויישן לא יסור עבדותו ממנו והוא מעותד לכל עת שתצוה אותו דבר שיקום עמך לעשותו ולא יסרב דבריך והרי עם זה שיש בעבודתו משנה עבודת השכיר באלו השש שנים עד שראוי שתחשבם לי"ב שנים גם כי בגלל הדבר הזה שתוותר עמו יברכך ה' בכל אשר תעשה. ואחר כל זה אמר כל הבכור וגומר להזהיר על לא תעבוד ולא תגוז שהם דברים שבנקל יכשל האדם בהם וגם התר בעל מומו ואיסור דמו כדרך בשר של חולין שלא יחשב יצא מכללו. שמור את חדש האביב וגומר. כבר כתבנו בפרשת בא אל פרעה שער ל"ח מה שראינו בפרשת זו גם בפרשת כהנים שער ס"ז כתבנו מה שבידנו בספירת שבעה שבועות ובחג השבועות עצמו ובשאר המועדים כלם כל אחד בפרשה בפני עצמו אשר בכללם נתבאר ענין חג הסכות וכל מצותיו ושמחתו על נכון הוא אשר חתם בו פרשה זו שנאמר ושמחת בחגך וגומר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך וגומר. עד והיית אך שמח ומלת אך יורה על הפשרת השמחה עם היראה אשר כתבנו שם והזהירם על עליות הרגלים שלש פעמים בשנה לשלש תועלות גדולות. האחד משום מה שהם חייבים לעלות להודות לפניו על יציאתם ממצרים שהוא דבר מיוחד להם גם שהם בזמן הקציר והאסיף שהם טובות משותפות לכל באי עולם ולהם לבדם נתן להודות לו ולברכו על הכל כי בשבילם נתברכו כלם כאשר אמר הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו (תהילים קי״ז:א׳-ב׳) והוא השבח המיוחד על זה הענין בהלל לא שהגוים עצמם והאומים ישבחוהו ויהללוהו כי הוא יתעלה אינו חפץ בקילוסן וכמו שאמר בפי ישרים תתרומם ובשפתי צדיקים תתקדש וכי'. וכבר כתב החכם בספר המדות מה ששמע או קבל מאלו העולות והקרבנות הנקרבים באלו הזמנים המיוחדים ונתן טעם לנתינת המעשרות ולהיות האנשים בטלים כמו שכתבנו בפרשת משפטים שער מ"ז. אמנם התועלת השני כי בעליית רגלים אלו יתקיימו ביד כללותם תמיד החקרים התוריים הרמוזים והמסומנים בכל הרגלים כמו שכתבנום אחד לאחד בשער ההוא ויתקיים בידם היכולת האלהיי הנסיי ממרא' עיניהם אשר יראו שם בניסים התדירים במקדש. והתועלת השלישי שתתקיים ההכרה והאהב' ביניהם ויהיו מזומנים להשלים אלו עם אלו צרכיהם מאשר יצטרכו קצתם לקצתם וירבה השלום וטוב המצב כמו שיבא בפרשת וילך שער ק"ב ב"ה. לפי שאמר ולא יראו פני ריקם שהכוונה אפילו דבר מועט לשם הראי' כמו שאמר הראיה מעה כסף (חגיג' ב'.) לזה חתם איש כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך יאמר זה כמדבר עם החולק על המיעוט הזה וירצ' כל זכר מהם שיביא לשם איש כמתנת ידו ואם הוא מעט הוא מקובל לפניו יתעל' כברכת יי' אלהיך אשר נתן לך ואתה מקריב אותה לפניו ואמר זה לחבב ולהקל העליה בעיניהם כדי שיעלו שם לאלפים ולרבבות לקבל התועלות הנזכרות וכ"ש במועד שנת השמטה בבוא כל ישראל לראות וגו'. אשר שם יקרא המלך באזניהם את דברי התור' הזאת כמו שיתבאר בשער הנזכר וזה מה שרצינו ענינו בזה השער: