עקידת יצחק · פרק צ״א, י׳

ובמדרש (דברים רבה פ' עקב) אמר רבי חייא בר אבא כיון שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה ברקיע קום רד מהר שמעו חמשה מלאכי חבלה ובקשו להזיק לו ואלו הן. אף. וחמה. וקצף. ומשחית. והשמד. כיון שהזכיר משה זכותן של ג' אבות דכתיב זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך (שמות ל"ב) ברחו השלשה שהם הקצף והשמד ומשחית נשתיירו שנים הקשים אף וחמה אמר לו משה רבינו רבונו של עולם הרי הזכרתי ג' וברחו ג' עמוד אתה באחד ואני באחד מנין דכתיב קומה ה' באפך (תהלים ז') הרי שעמד הקדוש ברוך הוא באף ומנין שעמד משה בחמה דכתיב לולי משה בחירו וגו' להשיב חמתו מהשחית (שם ק"ו) וכל זה מה שיעיד על עוצם החטא אם מהפלגת הרתיחה והכעס עליו אם מעוצם החריצות אשר הוצרך עליו המליץ הטוב ע"ה. ומזה יראה שלא היה לו שום מקום לזכור בכאן מה שהתפלל בהר ראשונה למה ה' יחרה אפך וגו'. שוב מחרון אפך וגו' אם לפי שהיא היתה תפלת שעה אשר נאמר שם מיד וינחם ה' וגו' (שמות ל"ב). וכוונתו היתה להורות קושי ההשגה כמו שהיה הענין בהתנפל עליו ארבעים יום וארבעים לילה תדע כי גם כשיזכרה להלן יסמכה אל ההתנצלות הזה כמו שיבא. והשני שאין כוונתו עכשו להגיד להה מה שנשתדל אז להצלתם ולהשיבם לקדמותם באומרו אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים וגו' ואת הארץ הזאת אתן לזרעכם וגו' (שם). רק מה שהוצרך להעביר פני הזעם אשר היה עליהם להשחית ולכלה המו שביאר באומרו על כל חטאתכם אשר עשיתם וגו' כי יגורתי מפני האף והחמה אשר קצף ה' עליכם להשמיד אתכם וגו' כנזכר והתפלה הזאת היא מה שסופר שם ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה בעד חטאתכם ואמר אנא חטא העם הזה וגו'. ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' (שמות שם). יגיד כי הימים ההם היו ימי כעס ואשר הוצרך להתחבט עליהם הפלא ופלא עד שכבר נתרצה לבקש על נשיאות חטאם לבד כיון שראה שאי אפשר לעמוד על מחילתם לגמרי כי לזה אמר ועתה אם תשא חטאתם ולא אמר אם תסלח כמו שכתבנו שם על מאמר נושא עון ופשע והיתה התשובה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי (שם) והוא מה שנאמר בסמוך ויגוף ה' את העם וגו'. אמנם שמע אלי אז אל נשיאות החטא ואמר לך נחה את העם אל אשר דברתי לך וגו'. וביום פקדי וגו' (שם) ירצה שכולי האי ועדין נשארו ליום פקודה והוא מ"ש עכשו וישמע ה' אלי כלומר אחר כל זה הצער וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא. והנה הרמב"ן ז"ל פירש כמו בפעם הראשונה קודם שירד מן ההר והוא נכון לפי דרכנו ואפשר שיוסב גם זה למה שנאמר אחר כך וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבא ה' השחיתך ויהיו שניהם כמו גם אתם גם בני ישראל (שם י"ב) גם לי גם לך (מלכים א' ג') והכוונה גם בפעם ההיא שבקשתי על הכל כמו ששמע אלי בפעם האחרונה שבקשתי על החלק כמו שיבא. ועדין יש בחינה ששית שתורה על גודל חטאם והיא מה שיראה הרע בעבורם לזולתם להתקרב אליהם בו ועל זאת אמר ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא ירצה לפי ששמע אליכם ונתעסק בחטאתכם אם שהיתה כוונתו רצויה כמו שנתבאר שם יצא הקצף להשמידו ואיך השמד אלא כלוי בנים כמו שאמרו חז"ל (תנחומא פ' אחרי) ואף על פי שהתפללתי עליו כבר היה מה שהיה מחציים עוד מעט (ב) וכדי לברר להם שהיה לו זה בעבורם ולא בעבור היותו בכלל החטא אמר ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי וגו'. לומר להם שכבר בדק אותם כשהשקם מי עפרו ונמצאו הם החוטאים כסוטות וכמו שאמר ויזר על פני המים וישק את בני ישראל (שמות ל"ב) והוא מה שרמז להם באומרו ואשליך את עפרו אל הנחל היורד מן ההר. ומזה תדע שלא היה לו להזכיר זה אלא בכאן. וטעם ואשרוף אותו כתבתי במקומו. ובתבערה ובמסה וגו'. ירצה ואם תפקפקו בדבר זה לאמר שאהרן הוא שגרם בכם (יג) הנה חזקתכם תעמוד ותמיד בפניכם שאתם הייתם החוטאים כמנהגכם בכל המקומות שלא היה יד אהרן עמכם שהייתם מקציפים את ה' ולא עוד כי גם בשלוח ה' אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו ואין עגל גדול כזה אשר קבעתם בכיה לדורות בשובכם מאחרי ה' ובאמת לא היה שבט לוי עמכם. סוף דבר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכם. ועתה בידוע שאין תולין הקלקול כי אם במקולקל. (ג) והנה עם זה נראה שלא נזכר בכאן ענין המרגלים רק דרך העברה עם חביריו אלא שספר בקצרה להוכיח על דבריו כי שם בתחלת הספר היתה עקר תוכחתו עליו ומכל מקום עד כאן מה שראהו לזוכרו להם מהבחינות להראות גודל חטאתם ועוצם חומרתו והוא הענין האחד. ונעתק להזכיר השלשה ענינים שהועילה להם תפלתו על הסדר ואמר ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר ה' להשמיד אתכם ואתפלל אל ה' וגו'. (ד) לפי שרצה לזכור עכשיו מה שהתפלל עליהם בהר קודם שירד פעם ראשונה ולהודיעם כח תפלתו ומה שהועילה להם לסלק הכילוי לגמרי כמו שאמר וינחם ה' על הרעה וגו' (שמות ל"ב). והיה מה שבקש מזה הענין נגמר ממה שהתפלל הארבעים יום השניים לזה זכר שני הענינים יחד ואתנפל וגו'. ואתפלל וגו'. ירצה כי בסוף מה שהתנפל לפני ה' את הארבעים היום ואת הארבעים הלילה אשר זכר נענה לגמרי ממה שהתפלל תחלה את כל התפלה והתחנה הזאת אשר יזכור אותה באומרו ואומר ה' אלהים אל תשחת עמך ונחלתך אשר פדית בגדלך וגו'. זכור לעבדיך וגו'. והכוונה שלא בקש לבד על ההשמד כי גם על ההשחתה יראה שאפילו השחתה בקצת ענינים חלקיים והכוונה שכיון שתמחול המחיה וההשמד בזכות האבות ועל דבר כבוד שמך הגדול פן יאמרו הארץ וגו'. הוא ראוי ונאות לכבודך שתשאירם בכבודך באופן שיראה מהם שהם עמך ונחלתך אשר הוצאת וגו'. (ה) ואמר כי נענה בזה גם כן כי בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך שני לחות אבנים כראשונים ועלי אלי ההרה וגו'. כי אחר התפלה והתחנה אשר בארבעים יום השניים אשר זכר הוסיף לו על מה שנאמר בתפלה הראשונה וינחם ה' על הרעה אשר דבר וגו'. והוא מה שאמר ויחר אפי בהם ואכלם כמו שאמרנו. ואמר פסל לך שני לחות וגו' ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת לומר שלא אבד מהם הטוב ההוא הגדול אשר חננם השם יתעלה ונשברו לעיניהם לגודל חטאם. ואעש ארון וגו' ואפסול שני לחות אבנים כראשונים ואעל וגו' ואפן וארד מן ההר ואשים שם את הלוחות אשר עשיתי ויהיו שם כאשר צוני ה' ומעתה לא חסרתם דבר כאלו לא נשברו ולא נאבדו מכם וכל שכך לפי מה שאמרו לוחות ושברי לוחות מונחים בארון (כ"כ י"ד:). (ח) אמנם במה שעשה הארון תחלה נראה לי שלא שנה כי הנה האל יתעלה דבר אלי כיועץ והוא עשה כאומן. וזה כי היועצים יבאו מתכלית הענינים אל ראשיתם. אמנם הפועלים הם בהפך. וכבר דברנו על זה יפה בעצת יוסף שער כ"ט ובסדר מלכיות וזכרונות שער ס"ז פ"ה: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם (ו) ירצה גם מה שהתאנף על אהרן בגללכם והיה מגיע לכם הפסד גדול אם תגרמו מיתתו בהסתלק ענני הכבוד אשר היו בזכותו וזולת זה הנה לא מת עד שנת הארבעים בערבות מואב כי במוסרה מת ושמה נקבר וזכר להם ענין הקבורה לזכור מעשה על ידו כמו שכתבנו שם כספור מיתתו. (ו) ולא עוד אלא שהכהונה שהוא צורך הרבים ותפארתם במקומ' עומדת שכבר כהן אלעזר בנו תחתיו שהי' כדאי למלאת מקומו כדרך העולם ומצאתם סימן טוב בזכותו כי משם נסעו הגודגודה ומן הגודגודה יטבתה ארץ נחלי מים ויש שם נחת רוח. וגם מה שהיה ראוי שתאבד משם העבודה לגמרי כי המירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כמו שאבדה מן הבכורות (ז) גם בזה לא בחר ה' אבל בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת וגו'. והנה בזה לא אבדתם דבר אבל נחלף ענינה מהבכורות אל הלוים והוא דבר יותר נאות להם ולכם (ז) כי על כן לא היה ללוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו ירצה הם יקבלו שכרם מאתכם והיה להם למנה ואתם כשתשלמו שכרם מעלה עליכם כאלו עשיתם. והנה אחר שגמר לזכור מה שחזרו כל הדברים למקומן נעתק לומר להם שאפילו הטובות המיועדות להם ממנו לזכות אבותיהם חזרו בתפלתו ולזה אמר ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים וגו'. וישמע ה' אלי גם בפעם ההיא לא אבה ה' השחיתך ויאמר ה' אלי קום לך למסע אמר כי באותן ארבעים יום השלישיות שבהם נתנו לו הלוחות השניות הוסיף לעמוד על בקשה זו רצוני שישובו חסדי האבות וזכותם לקדמותם ושלא יאבדו מהדברים אשר נשבע להם דבר וששמע אליו ולא אבה השחיתם גם בזה ולזה נאמר לו קום לך למסע לפני העם ויבאו ויירשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם לתת להם עד כאן המשך דבריו בענינים האמורים ההם אשר הגיעתהו כוונתו בהוכיחו אותם על אודות האשה הצנועה והתמימה אשר לקחו מיד האלהי' ובהזהיר אותם שלא יחסרו את חקה להשלים עסקי האשה הזרה ההיא אשר נתחדשו להם בבואם לארץ כמו שזכרו חכמינו זכרונם לברכה (דברים רבה פרשת עקב) ויזכרו המעשה הרע ההוא אשר חטאו וגו'. כמה מצאו מן התלאה בעבורה ושלא יסמכו על הנס בכיוצא בזה כי לא על יד כל נביא ומליץ שיזדמן להם יעשו כן כל שכן כשסבות החטא יחזקו עליהם בהיותם בארץ כמו שזכרנו שהנביאים והמוכיחים לא יחשבו בעיניהם כמו שהיה הענין להם אחרי כן כפי מה שנתפרסם מדבריהם. והנה אחר שגמר התוכחה בהזכיר כמה גמלם מהטובות וכמה גמלו אליו רעה תחתם עד שהיה ראוי שישארו נזופים ושנואים ממנו נעתק לפייסם ולדבר על לבם לאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו'. והוא להודיעם סוד היראה וסדר העבודה הראויה כאב לבנים יודיע דרכיו ואשר ירצה בו אמנם לפי שיש עיון הרבה בכוונות המאמר הזה והסמוכים אליו קבעתים שער בפני עצמו וחתמנו בזה החלק: